פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

115 / 122

ובהכללה או החסרה של היסוד האלוהי. בעוד
שייצוגי העקדה בעולם היהודי-מסורתי קשורים
באתגר האמונה ועוסקים בדמותו של אברהם
כאדם מאמין, העיסוק החילוני במוטיב הזה מציג
את העקדה כמוטיב פולמי ומערער, סמל להקרבת
הבנים על ידי הוריהם, על מזבח הרעיון הציוני,
כשהנחמה מוטלת בספק.
נפתלי בזם ואברהם אופק ציירו עקדות רבות.
בזם עסק בכאב ובשכול, בעוד שאופק מבקש
להתבונן בסיפור התמציתי בגרסאות שונות, כל
פעם מזווית אחרת. באמצע שנות השמונים, לאחר
מלחמת לבנון, צייר אופק סדרה של 31 רישומי
עיפרון, הנקראים "ההולכים אל ההר". הרישום
מורכב מארבעה מרכיבים חוזרים: אברהם, יצחק,
החמור וחבילת הזרדים. הדמויות נוטות באלכסון
קדימה, לכיוון ההליכה. מאמץ הטיפוס משתלב
במאמץ האיפוק והריכוז הנפ –
שי. אופק משלב את ההליכה
אל ההר עם גורלו של העם
היהודי, הנעקד אל ארצו. "רי –
שומי העקדה מציגים מחזור
של חיים עם גורל מטאפיזי של
האדם כקורבן תמיד," כותב
עפרת. עפרת רואה את מוטיב
ההולכים אל ההר, המכונסים
כולם בדימוי החמור )המייצג
פשטות הליכות, קבלת דין, עבודה( כמבטא
"מסכת מורכבת של מצבים אישיים, לאומיים
וקיומיים, המעמתים חלום עם שברו".
˙ÈËÒÈÏ·ÓÈÒØ˙ÈËÒÈÓ‰ ‰‡È¯˜‰
בניגוד לתפיסה הציונית המוקדמת, שהפרידה
את הדרש מהפשט, כסמל להפרדת הגלות מארץ-
ישראל, הצייר מרדכי ארדון כלל בציוריו סמלים
קבליים ופרשנויות מעולם המדרש. עיסוקו של
ארדון במיסטיקה היהודית סטה פעמיים מהקו
המקובל: הוא הפר את הקונקרטיות של הטקסט
התנ"כי מנקודת מבט ציונית/חילונית והפר את
כללי ההפשטה האוניברסאליים של "אופקים
חדשים" מנקודת מבט של המודרנה הישראלית.
קרבתו למיסטיקה יהודית ועיסוקו באור טרנסנ –
דנטי ובירושלים של מעלה, חזרו והעלו את
השאלה היהודית בהרחבה, תוך ניסיון לשזור את
השאלות הללו לשפת הציור המודרנית.
למרות זאת, הצעתו, כמו גם סגנון ציורו
הפרטני, נדחו ונשללו על ידי יוסף זריצקי, שהש –
ליט את התפיסה הרואה במופשט המזוקק מנגיעה
ספרותית כלשהי את הסגנון היחיד האפשרי.
ארדון נאלץ לגלות לפריז, על מנת להמשיך בתזה
הציורית הרוחנית שלו והציור הישראלי חזר והת –
בונן בכיוון הרוחני שהעלה רק בשנות האלפיים.
מרדכי מורה, אמן ישראלי שחי ופעל בפריז של
שנות השישים, שילב בציורי התנ"ך הסוריאליס –
טיים שלו מוטיבים הלקוחים מהקבלה היהודית,
ומושפעים מסגנון האמנות הנוצרית-דתית. ציורי
גן העדן והגיהנום של הירונימוס בוש, אדם וחווה
של אלברכט דירר והמסורת הנוצרית הגדולה של
ציורי הברית הישנה והחדשה, השפיעו עמוקות על
האלגוריות המצוירות שלו, שנעות במחוזות של
חלום ודמיון, ריאליה ומיסטיקה ועוקבות, במידה
מסוימת, אחרי האידיליות של רבן וליליין מראשית
המאה. האווירה הכמו-אידילית בציוריו של מורה
מופרעת על-ידי הבלחות של סיוט וחרדה.
שמואל בונה, שפעל מאמצע שנות השישים
ולתוך שנות השבעים התעקש להחדיר לציור
הישראלי מוטיבים יהודיים עממיים הקשורים
לחגים ולמועדים, כמו פסח, סוכות וערב שבת.
הוא בנה שפה ייחודית הבנויה על דמויות
מעוותות-משהו המחזיקות בידיהן חפצי פולחן
כמו אתרוג ולולב. מלאכים מכונפים מופיעים
והצבעוניות סמיכה וכחולה. המפעל הציורי שלו,
שנתפש בתחילת הדרך כגרסה אלטרנטיבית
למסורת היהודית נדחה בסופו של דבר על ידי
הביקורת כעיסוק אינטנסיבי, דידקטי ושמרני
במוטיבים מסורתיים. ההצעה היהודית של בונה
נדחתה על ידי החילוניות הישראלית של שנות
השבעים והודחקה לשעת כושר מתאימה יותר.
˙ȷȇ‰ ‰‡È¯˜‰
היסוד העממי והמסורתי של הטקסט התנ"כי
איפשר גם קריאה נאיבית ונטולת למדנות, כמו זו
של השען שלום מוסקוביץ, יליד צפת, 5881,
שעד לפרישתו מעבודתו, כשהוא בן 56, לא עסק
כלל באמנות. "שלום מצפת", ככינויו הידוע, פנה
לטקסט התנ"כי כאיקונוגרפיה מיידית ויחידה,
וסיפורי ספר בראשית היוו לגביו עולם ומלואו,
שאין בלתו. ציורו הנאיבי, המצויר ללא כל ידע
בפרספקטיבה או בעיצוב אורנמנטיקה מסוגננת,
מצליח לייצר חוויה צבעונית ומרנינה, כעין
המשך תמים לציורי בצלאל המוקדם. הצלחתו
¨ÈËÒÈÂÈÒ¯ÙÓȇ≠ËÒÂÙ ÔÂ‚Ò·
ÌÈȯÂȈ‰ ÂÈ˙„ÂÒÈ· È·¯ÚÓ
ÈÚ·ˆ· ÔÓÂÈÓ ͯ ˘ÂÓÈ˘·Â
ÌÏÂÚ ÔÙ Ï·‡ ·ˆÈÚ ¨ÏËÒÙ
ÈÏ٘ ÌȯÂËÈÚ ¯È˙Ú ¨ÈÁ¯ÊÓ
¯„‰Ó È˘ÂÁ ¨„‚·
115