פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

118 / 122

הספרים. התנ"ך המופרט של סגן-כהן הוא תנ"ך
פרטי, חופשי, חף מקדושה: בעבודה "תנ"ך זירו –
קס" הוא צילם ספר תנ"ך מלא בפורמאט בית
ספרי, במכונת זירוקס פשוטה, ויצר תנ"ך מצולם,
בגודל 1:1, "כזה שאם הוא נופל אין צורך לנשק
אותו", אמר, כשהוא מהדהד את דבר המורה
הירושלמית בכיתה ג', בתחילת שנות השישים
של המאה שעברה. ספרי התנ"ך של מיכאל סגן-
כהן, המבוססים על הפורמאט הסטנדרט והבנאלי,
שניתן לכל בוגר בית ספר או חייל מתגייס,
מאתגר את המדרש הלאומי המקובל ומציע
במקומו מדרש פרטי.
˙ÈËÈÏÂÙØ˙ȯÒÂÓ‰ ‰‡È¯˜‰
אחד האמנים הראשונים בישראל שקרא את
הטקסט התנכ"י קריאה פולי –
טית, וביקש לעורר פולמוס
לגבי המציאות האקטואלית
של התקופה, היה יעקב
שטיינהרדט. האקספרסיוניסט
הגרמני, אמן התחריט וההדפס,
הזר ברוחו ובסגנונו לאמנות
המקומית, מי שצייר ציור
יהודי והווי גלותי מלנכולי.
שטיינהרדט נטש את המוטי –
בים הקטסטרופאליים של איוב והמבול, שהרבה
לצייר בשנותיו בגרמניה, ובחר לעסוק בפרשה
פרובלמטית מתוך ספר בראשית: פרשת גירוש
הגר וישמעאל.
בניגוד לעיסוק המכונן בדמויות האבות בתקו –
פת בצלאל המוקדמת, שטיינהרדט, מי שהיה
מנהל "בצלאל החדש", העלה ב-1591 את דמותם
של הגר המגורשת ובנה ישמעאל, העתיד להיות
אבי העם הערבי. לראשונה משתמש אמן ישראלי
בסיפורי המקרא באופן ביקורתי, על מנת לעורר
ספק ולהעלות שאלה על צדק ועל עוול. לראשו –
נה האמנות החזותית משמשת במה לדיון פוליטי,
ולא כלי לתעמולה ציונית. גם אם סדרת "הגר
וישמעאל" של שטיינהרדט לא צברה נוכחות
והשפעה, היא מסמנת תפנית בשימוש בטקסט
המקראי באמנות הישראלית החדשה.
בעבודתו של מיכאל סגן-כהן "תרי עשר"
)8791(, הוא פעל כסופר סת"ם ומעתיק את שנים
עשר ספרי הנביאים על גבי גיליונות נייר גדולים,
לבנים. אך בניגוד לסופר-סת"ם, סגן-כהן העתיק
את הטקסט בכתב ידו האישי, כשהוא בוחר להד –
גיש מילים מסוימות, או להתערב בטקסט בצורות
שונות. כשהוא מצטט פסוק מתוך דברי הנביא
מיכה, מקבל הפסוק משמעות מצמררת: "שמעו
נא זאת ראשי בית יעקב וקציני בית ישראל
שו... וגו'" )מיֵה יעקָרָהמתעבים משפט וכל היש –
כה, פרק ג', פסוק ט'(. האות צ' במילה "קציני"
מצוירת כאות מרובעת ומוקפת בעיגול, בדומה
ללוגו של צה"ל. ההתערבות המינורית הזו ממירה
באחת את הסביבה המקראית למרחב הישראלי
ולעוצמתו של הכיבוש הצבאי.
את נבואות המוסר של הנביאים הגדולים,
ישעיהו וירמיהו, כותב סגן-כהן כגרפיטי על
לוחות עץ גדולים, דמויי דלתות, מלווים בשלטי
רחוב הקרויים על שמות הנביאים, כך שנוצרים
תנאי קריאה מקומיים והטקסט הנבואי מקבל
תהודה ישירה ומוגברת אל תוך המציאות הקונפ –
ליקטואלית של ההווה.
מיכאל סגן-כהן מתעקש לגעת בתנ"ך דרך
המסדרון הצר ונטול הקדושה של מערכת החינוך
הממלכתית, הבית ספרית. דרכה הוא מייצג את
החברה החילונית הישראלית, שחשה מנושלת
מנכסיה היהודיים-רוחניים, ואיבדה את זכותה
ליצור פרשנות משלה לטקסט התנ"כי, אל מול גל
המשיחיות הגואה של גוש אמונים. הפנייה
המחודשת שלו אל התנ"ך, על רקע מציאות של
¨ÁÒÏ ÁÈψ‰ ÏÒÂÙÓ‰ „¯Ó
ÂÈ˙ÂÂÎ˙ ˙‡ ¨È˙ȈÓ˙ ˜ÂÈ„·
¯·‚‰ ¨¯·ˆ‰ Ï˘ ˙ÂÙÒÎ‰
Ô· ¨˘„Á‰ Ȅ‰È≠Èχ¯˘È‰
¯·‚Ï ‰Ê˙ÈË‡‰ ¨Ì˜Ӊ
È˙ÂÏ‚‰ Ȅ‰ȉ
118
Áˆ¯˙ ‡Ï ¨Ô‚ ԉΠÒÁÙ