פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

119 / 122

כיבוש מתמשך של העם הפלסטיני, מבקשת
להקשיב לערכיו הכלל-אנושיים, המוסריים
והרעיוניים, המתחברים לערכי ההומניזם של
השמאל הפוליטי. הדיון המחודש בתנ"ך, החל
מסוף שנות השבעים הוא, במילותיו של סגן-כהן
עצמו "מאבק רוחני-מחשבתי, מאבק בעל ממד
אישי, מוסרי, מורכב ונועז." האמנים לוקחים
לעצמם זכות לפתח מעין "דרש ויזואלי" הבנוי
עקרונית על העדפת מצב פתוח ורב-ממדי על פני
פסקנות אוטוריטטיבית, שמקורה בממסד הרבני.
"המדרש החזותי" שפיתחו אמנים ישראלים
צעירים בשנות השבעים, השמונים והתשעים,
מבקש לעצמו חירות פרשנית מלאה, חסרת אפו –
לוגטיקה ונעדרת כל ממד של התרפקות לרגע:
לא יידישקייט במשורה, או ניגונים מבית אבא,
לא חיזוק ציוני, אלא משא ומתן חי על ערכי
תרבות ומוסר.
חיים מאור בנה, באותן שנים, מהלך מורכב
סביב דמותו של קין )8791(, המעלה שאלות
בנושאי אחריות ואשמה. העבודה העוסקת
בפרשת יוסף ואחיו, "כתונת בנך הוא", נוגעת גם
היא ברצח שלא בוצע אך נאמר במילים. מאור
השתמש בתנ"ך מראשית דרכו האמנותית
כטקסט רלוונטי ועמוס משמעות, שאיפשר לו
נקודות השקה אל המציאות הישראלית. הוא
'פגע' בנקודות תורפה: קין רוצח את הבל,
האחים משקרים ליעקב אביהם. מה משמעותו
של הפשע וכיצד הוא מתקבל במרחב. מאור
עושה בפסוקי התנ"ך כבשלו, ופיתח עבודות על
טהרת הפסוקים המקראיים, כשהוא משנה את
אופן קריאתם ויוצר משמעות חדשה. עבודתו
לוקחת מן התנ"ך לקיחה אינטנסיבית, טבעית,
ללא מבוכה או פערי זמן או מקום: "כזה ראה
וחדש", במקום: "כזה ראה וקדש".
האירוע הטראומטי של רצח יצחק רבין יצר
מפגש אינטנסיבי וחי בין התנ"ך כטקסט מוסר
מכונן לבין החברה הישראלית והעלה באופן
מיידי וגורף את הדברה: "לא תרצח!" בנקודה
קריטית זו צף הדיבר התנ"כי והופיע, למשל,
בעבודה ידועה של פנחס כהן-גן, כתביעה ערכית
וכקריאה אותנטית.
˙È¢ÏØ˙È˙‚‰‰ ‰‡È¯˜‰
מיכל נאמן החלה את עיסוקה בטקסט התנ"כי
עוד בהיותה סטודנטית במדרשה )2791(, באקט
פשוט וישיר של כתיבה תמה: היא העתיקה בכתב
ידה את ספר קהלת בשלמותו על לוח עץ. כשה –
גיעה לפסוק האחרון, המסתיים במילים: "...אם
טוב ואם רע" המשיכה בלא הפסקה להעתיק
ידיעה מהעיתונות היומית העוסקת ברצח וכך,
באופן סימבולי יצרה רצף מחשבתי בין ההיבט
המוסרי-פילוסופי של הטקסט המקראי וניסיונו
להבחין בין טוב ורע, לבין המציאות היומיומית
של זמנה.
פעולת ההעתקה של נאמן, בעצמה בתו של
מורה וחוקר תנ"ך, נתפשה בזמנה כתמוהה ולא-
מובנת. אך אקט הכתיבה המשיך וצבר משמעות
בעבודתה. ב-4791 היא כתבה על דפי מחברת,
בעיפרון של בית ספר: "גדי בחלב אמו" ו"ארץ
אוכלת יושביה": שני ביטויים מקראיים הקשו –
רים לאכילה )האחד מבחינה הוראתית והשני
מבחינה לשונית(, אך הם מכילים בתוכם יסוד
של מוות וקורבן, וקשורים לשאלת האיסור
והמותר, החילול והקדוש, הכשרות וההזניה.
בגלריה "הקיבוץ" היא כתבה את המשפט "גדי
בחלב אמו" על הקיר, באותיות מוארכות בצבע
ורוד, לאחר שערבבה בין אדום - דם )דמו של
הגדי( לבין לבן - חלב )חלב אמו(. החיבור בין
האם לדמו של בנה רומז לעקדה אמהית, המכוו –
נת גם למצב הפוליטי בארץ.
הנוכחות הלשונית המרכזית בעבודתה של
נאמן, הקשורה גם לדיון בחקר השפה הרווח
באמנות הקונספטואלית האמריקאית והבריטית,
מגלם, בהקשר הישראלי, את הרצף המתמשך
והבלתי מופרע של השפה העברית בתרבות
הטקסטואלית היהודית. התנ"ך כטקסט עברי,
השמור בזיכרון הקולקטיבי של כל מי שבגר
בחברה הישראלית, היה מועמד טבעי להדגמת
ההדהוד הזה בתוך שפת הציור.
„ÓÚÓ ‰ÓˆÚÏ ‰˘Î¯ ‰„˜Ú‰
¨˙Èχ¯˘È‰ ˙ÂÈÂÏÈÁ· ÈÊίÓ
‰ËÈÈÙ‰ ÌÚ ˙·˙Î˙Ó‰ ‰ÓÈ˙Î
˙‡ ˙‚ˆÈÈÓ ¨˙ȯˆÂ‰
˙χ˘Ï ‰ÂÂÏ‰ ˘ÈÏÙ˜‰
χ¯˘È ˙ÂÓÁÏÓ Â·‚˘ ˙Â·¯Â˜‰
119