פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

112 / 122

בשולי הקאנון המרכזי ולא זכו לתהודה ולאישור.
בעשור השביעי למאה העשרים חזרו ובקעו התק –
דימים הללו והתפתחו לאמירה כוללת יותר,
שמעידה על המשך נוכחותו של הטקסט המקראי
כטקסט-יסוד בתרבות הישראלית הלא-דתית, גם
אם במשמעויות שונות.
תקצר היריעה מלנתח כאן את השפעתם המכר –
עת של כיבוש השטחים ב-7691 ושל המפגש
המחודש עם המקומות הקדושים וקברי האבות על
נוכחותו והשפעתו של התנ"ך בחברה הישראלית.
לא נוכל להרחיב במסגרת זו כיצד נוכחות זו
חלחלה מן החלק האמוני/ימני של החברה היש –
ראלית אל חלקים אחרים בתוכה, שהיו, לכאורה,
זרים לה.
בעוד שהעשור של שנות השבעים היה עדיין
חילוני ברוחו, דבק בערכים אוניברסליים, שנות
השמונים החזירו לא רק את הציור החומרי והדשן
אל הזירה המרכזית, אלא הפיחו בהדרגה רוח יהו –
דית שהלכה והתעצמה בעשורים הבאים. במונחים
שהוגדרו בראשית המאמר ניתן לתאר את התהליך
הזה כחיבור מחודש בין הפשט לבין הדרש, או
כחידוש הרצף הטבעי בין הטקסט התנ"כי הצרוף
לבין עולם מסועף של תפילות, דרשות ופירושים.
השינוי התרבותי נחרץ במידה
רבה כשהקו המפריד בין החי –
לוניות לאמונה התעמעם, מוס –
דות רבניים וממלכתיים התע –
רבבו אלה באלה, והשימוש
במקורות יהודיים התרחב לעי –
סוק מאתגר בשאלות כלליות
של זהות יהודית, פרשנות
תרבותית וזיכרון טקסטואלי.
בהמשך מאמר זה אביא דוגמאות נבחרות
למופעיו השונים של הטקסט התנ"כי באמנות
הישראלית, אך מפאת רוחב היריעה אנסה רק
להאיר את רגע השיא של כל תקופה ואדגים את
דינאמיקת השינוי בעמדה ובמטען הרעיוני
האופייני לה.
˙ÂÎÓ‰ ‰‡È¯˜‰
נופי ארץ ישראל, ובייחוד המקומות הקדושים:
הכותל המערבי, מגדל דוד, קבר רחל, יד אבשלום
וקבר זכריה, הופיעו על חפצים וציורים רבים,
כחלק מרפרטואר תעמולתי הולך ומתגבש של
"אמנות בצלאל", שנועד לקבע בזיכרון את אתריה
התנ"כיים של ארץ ישראל. "גיבורי התנ"ך ועלי –
לותיהם לא נתפסו מן הפן הדתי שלהם, אלא
כמאגר של אפשרויות ליצירת מודעות ציונית,"
כתב יגאל צלמונה. "]…[ בין המוטיבים התנ"כיים
שלהם נזקקו ביותר היו עלילות שקשורות לגאולת
העם היהודי משעבוד ולשיבה מן הגלות למולדת.
דוגמה לכך היא המקום שתפס משה רבנו ביצירו –
תיהם של ליליין ושץ )בייחוד על רקע העובדה
שהרצל כונה "משה"( והפופולריות של ההגדה של
פסח ומגילת אסתר בין מורי 'בצלאל'".
הרצל/משה, עבי הזקן ועטויי הגלימה, התמזגו
לדמות אחת, חציה מזרחית וחציה וינאית, המייצ –
גת את המנהיג האולטימטיבי, וספרי התנ"ך
המגוללים את סיפורי האבות מספר 'בראשית'
ועד 'במדבר' - היו מקור אהוד בשנים אלה.
מתוכם הפיקו תיאורים אידיליים של תקופת
האבות: אידיליה של רועי צאן, הווי חקלאי וקרבה
לטבע מחד, ודמויות סמכותיות ומכוננות זהות
מצד שני.
שץ עצמו, פסל וחרש נחושת, שנהג להסתובב
בחצר "בצלאל" לבוש גלבייה מזרחית-תנ"כית
לבנה, עסק בדמותו של משה, וידוע במיוחד פסלו
המיתולוגי, המראה את דמותו של מתתיהו החש –
מונאי, אף הוא סמכות בעלת מעמד פטריארכלי
מובהק באתוס היהודי, כדמות מנהיג הניצב מול
בני עמו.
˙ÈÏȄȇ‰ ‰‡È¯˜‰
שלושת ציירי התנ"ך הגדולים של בצלאל,
שהוזמנו על-ידי שץ ללמד בבית ספרו בירושלים
- זאב רבן, אפרים משה ליליין ואבל פן - השלי –
כו על סיפורי התנ"ך את תמציתה של הרומנטיקה
האוריינטליסטית כפי שעוצבה וטופחה על-ידי
התרבות האירופית בשלהי המאה התשע-עשרה,
ופיתחו איקונוגרפיה ארץ-ישראלית המבוססת
על אידיליה פסטוראלית. נעים בין אורנמנטיקה
מסוגננת )רבן, ליליין( לבין סימבוליזם פואטי )פן
במיוחד( יצרו שלושת ציירי בצלאל המוקדמים
הללו דפים מרהיבים ביופיים, מעין "דפי שטיח"
המהללים את יופייה של ארץ התנ"ך ומדגישים
את חושניותה המזרחית ואת קדמוניותה הכפרית:
שמים פתוחים ומכוכבים, שיירות גמלים, צמרות
דקלים, עיזים שחורות ורועיהן, ונערות שחומות
עור וכהות מבט, גילמו בעיני רוחם את המציאות
התנ"כית במלוא הדרה.
112
˙·¯˙· ≥∞≠‰ ˙Â˘
˙‡ ÂÏÚ‰ ˙Èχ¯˘È‰
Ì„˜‰ Á¯ÊÓ‰ ˙Ú„Â˙
ÂÏÁ‰ ˙ÂÈÚÎ ˙ÂÁ¯Â
Ô‰· ·Â˘Ï