פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

107 / 122

המאמר של קשת מסב את תשומת הלב לסוג
ההבחנה שהעברית הציונית, המודרנית, בוחרת
כדי להגדיר את אמנות המחול, בהבדל מסתם
ריקוד בעלמא. על פי קשת, המילה 'ריקוד'
מתארת תזזית פסיבית, ספק אקסטטית ובלתי
מודעת לעצמה, ממש כמו אותו גרגר חיטה
המרקד לו בכברה, או האונייה המיטלטלת בים.
ניתן להבין שמשמעותה המלאה של אמנות
המחול, אליבא דקשת, אכן מתקבלת משילוב
הוראתם של שני הפעלים 'חול' ו-'חיל', כאשר
הפועל 'חול' מקנה לה את איכותה האפולונית,
המעגלית-סיבובית, בעלת משך ורצף, זו שפול
ולרי, הנרי ברגסון והוגים אחרים בראשית המאה
ה-02 ייחסו לה, בעוד שהפועל 'חיל' משווה לה
את הגוון הדיוניסי-שגעוני, הקטוע ומקרטע, את
כאב היצירה או את צירי הלידה, הווה אומר את
הממד הקריאציוניסטי הראשוני, האישי, המקורי
והחד-פעמי שהמודרניזם העמיד מעל לכל. )ראוי
לציין כאן מטבע לשון חדשה, היונקת מאותו
שורש קריאציוניסטי: חוללות עצמית, כלומר,
האמונה שיש ביכולתו של אדם להשפיע באורח
חיובי על תוצאות פעולתו(.
אגב, שם המקצוע "רקדן" שמור בדרך כלל
לרקדנים ממין זכר ואילו בלשון נקבה אנחנו מוצ –
אים לפתע בעיקר "מחוללות". השפה, שקישרה
בעבר בין נשים לריקוד במובן השלילי, יצרה כעת
יחס חיובי בין אמנות המחול לבין הנשים האמני –
ות, בהקנותה להן מעמד של בוראות יש מאין.
לסיום אביא את הבית הראשון והשלישי משירו
י", שהדובר בו הוא חלוץ קשהִבֶשל שלונסקי "
יום ובעל משכורת זעומה המפנה את דבריו, ככל
הנראה, למולדת כגלגול ציוני של כנסת ישראל,
או בתולת ציון האלגורית:
א.
יב,ִדָי נֵמ ֲעַּא,/ פֶשֶדְב לָכֹוּין כֵּת בֶלֶלֹחוְת ִּמַת הַא
ית! /ִכּלו ְכַ לְךֶלֶת מַּב
ןֹעוָּגִב שֶלֶּע!/ כַשֶפָים וִלֵם אּוּדְמִּש! / דֹנוֱא ֶּ בַחּרו
ית.ִחְלַי מִיתֵּף בַל סַע
ג.
יתֵאְרִא נֹלְה וָאֹת?/ רוֶלֶלֹחוְת ִּמַ הְּתַ אֹ, הוְךֵּיַ, א ְךֵּיַא
ב/ָכֹכוְא לֶשֶּין דֵּב
ש ֵּלַּפְת ִמ ּד,/ וֶלֶיְּה כֶכֹוּל בֵם אַּיב, ג ִבָים סִדָלְי יִכְּב
יו.ָחֹחוְּה בָלְיַּלַה
ÌÂÎÈÒ
בבקשנו להבין כמה עמוקה הברית בין התנ"ך
למחול הארצישראלי נדרשנו למכנה המשותף בין
שפת המחול ללשון המקרא. מצאנו שכפל
משמעויות, בדומה לזה הטבוע במילה תנועה,
אצור גם במתח הפנימי שבין המושגים ריקוד
ומחול. ראינו שמתח זה הולם את תפישת המחול
המודרנית, הנעה בין תנועה חזרתית ואוטומטית
לתנועה אישית ומקורית. בין תנועת הלוחם
החלוץ לתנועת היולדת, בין אדמה להורות, בין
תנועה עגולה ומתמשכת לתנועה שבורה ומקוט –
עת, בין תנועה כמקור חיים לתנועה כיסוד המער –
ער את שלוות הקיום ואת איזונו.
ראינו כיצד אותו מטען עשיר, על כל סתירותיו
וריבוי משמעויותיו, הרווה את המחול הישראלי
בראשיתו וכיצד תפישת המחול המודרנית חזרה
והזינה את השפה העתיקה. הרבה מעבר לדימוי,
לעלילות ולנרטיבים, סימן הקשר האמיץ בין
התנ"ך למחול הישראלי את חידושה של הברית
בין הממד הפיזי והרוחני בתרבות העברית. ברית
שנחתמה הן בגוף המחולל והן ברובד הסימבולי,
העמוק לא פחות: באבני הבניין של השפה.
107
¨Ï˘ÓÏ ¨·ÂÂ˯· ‰¯Â·„
ÁÈ˘≠„ ÌÈ˘ Í¯Â‡Ï ‰˘·È‚
ÌÚ „Á‡Î ÈÓ‡ÏÂ È˘È‡ ÈÏÂÁÓ
‰‡È·‰ ‰¯Â·„ Ï˘ ‰˙ÂÓ„
˙ˢÙÂÓ Ì‡ ˙ÂÓ„ ∫ÔÓ„˜ ˙ȯ‚