פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

102 / 122

צימוד של שתי מילים עתיקות בהוראה חדשה
לחלוטין. בעוד שבמקורו מציין המונח "מסכת"
מארג טקסטואלי שנועד לצורכי מחקר ולימוד
דתי )משורש 'נסכ'( הוא משמש את התנועה
החלוצית לציון מופע משולב )עירוב של טקסטים
מוזיקליים, תנועתיים ומילוליים( לכבוד תנובת
הארץ וחיי השיתוף של עובדי האדמה. השפה
העתיקה סיפקה את המסגרת שחלוצות המחול
)ירדנה כהן, גורית קדמן, לאה ברגשטיין ומאוחר
יותר שרה לוי תנאי ועוד(, הופקדו בה על אריגת
השתי וערב של המחול הישראלי.
למעשה, זו הייתה דרך לכבוש ברגליים ממש
)הרגליים היחפות, שעוד נשוב אליהן( את אדמת
האבות וליצור מעין סינתזה בין "קדמוניות היהו –
דים" לבין היהודים החדשים: החלוצים, הרוקדים
והרוקדות, ש"חוללו" במו גופם את השינוי והפכו
את דור הגלות לדור המשך של
גיבורי המקרא.
מסכת החג, שינקה מן ההיסטוריה
ומוקמה באתר המקראי הקדום, כבי –
כול הבליעה אל קרבה את המציאות
והשתקפה בה בעת ובעונה אחת,
כאשר את ההקשר הסימבולי, את
הענקת המשמעות לאקט הפרפורמ –
טיבי, סיפקה כמובן הלשון. בנוסף,
המילה "חג" חוזרת ומחברת כאן בין הוראתה
המקורית של המילה משורש 'חוג', שמשמעה
סיבוב, עיגול, לציון נקיפת הזמן וחזרתו של מועד
קבוע בשנה; לבין הוראתה לציון מחול מעגלי. גם
קיומן של המסכתות על הגבעות המקיפות את
שדות הקיבוץ חוזרת ומאגדת את השימוש
המקראי במילה "במות" במובן הרים, או מקומות
פולחן גבוהים )בשפות שמיות אחרות במה פירו –
שה גם גב או גו( עם המילה התלמודית “בימה"
)הדום שעליו ניצב הדרשן או החזן בבית הכנסת(
אשר מקורה מהמילה היוונית bema .
נוצר כאן מפגש מקרי בין שני מקורות השפעה
על העברית, שחיזק את השימוש ב"במה" כבמת
תיאטרון מודרנית תוך שילוב בין עתיק למודרני
ובין חילוני לפולחני כאחד. )תודה לרוביק רוזנ –
טל על הערותיו המאלפות בנושא זה וכן על
ההארה שהמילה במה קשורה במשמעותה גם צעד
וגם במה, מה שצועדים עליו. היא קשורה לצורן
ba הקשור בהליכה, שממנו התגלגל גם בסיס.
בבחינת מסד קבוע לתנועה(.
˙Â‰ÂΠ˙¯·Ȃ
לא רק ריקודים שנרקדו על במת הטבע, תחת
כיפת השמיים, שאבו השראה מן המקורות המקר –
איים. גם המחול האמנותי ובעיקר הרסיטלים של
אחדות מחלוצות המחול, התבססו על המקרא וגם
כאן שימשה העברית בתווך, בתפקיד מכריע.
הטווח הרחב של דמויות נשים מקראיות, גם אלה
שאינן תופסות מקום מרכזי בקרב אמהות האומה,
כגון: חווה, רחב, איזבל, בעלת האוב וכיו"ב,
סיפק כר פורה להזדהות אישית ולגילום דרמטי,
מה עוד שגיבורות האומה עלו על הבמה בשמו –
תיהן העבריים, שחפפו לא פעם לשמות הרקדני –
ות שגילמו אותן. בהקשר זה ראוי לציין שמאגר
השמות התנ"כיים ליווה את העם היהודי לאורך
דורות והיווה חוליה חשובה ברקמת הקשר בין
עבר להווה.
בדומה לרחל המשוררת שגורלה נקשר ברחל
המקראית, או המשוררת רבקה מרים, שדבקה
במרים הנביאה, גילה דור שלם של רקדניות חלו –
צות ששמותיהן מזמנים להן מודלים קאנוניים
להזדהות, וכך התבקש לראשונה דיאלוג נפשי
ופיזי בין הווייתן האישית לבין הדמויות המיתו –
לוגיות ששימשו דגם הרואי לחיקוי, על יסוד
השם הפרטי. דבורה ברטונוב, למשל, גיבשה
102
˙˘„ÂÁÓ‰ Â˙Áȯ٠ÌÚ
¨‰ÚÂ˙‰ ‚˘ÂÓ Ï˘
ÏÏη ÌÈÈ¯„ÂÓ‰ ÌÈÈÁ·
˙È¯„ÂÓ‰ ˙ÂÓ‡·Â
¯·„· ‡ÏÙ Ôȇ ¨ÏÏη
‰˘¯„ ˙ÂÂȈ‰ Ì‚˘
‰Ï˘Ó ¢‰ÚÂ˙¢Ï
∫Ô˜„ ‰¯Â„ÈÊȇ
˙ÂÙÁÈ ÌÈÈÏ‚¯· „˜ȯ