פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

103 / 122

לאורך שנים דו-שיח מחולי אישי ולאומי כאחד
עם דמותה של דבורה הנביאה. לא זה המקום
להרחיב את הדיבור על ההעצמה האישית והמק –
צועית שזכו לה רקדניות, מורות ותלמידות מחול
בזכות ההזדהות האישית עם דמויות מכוננות כמו
מרים אחות משה, יעל אשת חבר הקיני, דבורה
הנביאה, חנה בשילה, רות המואביה ועוד.
בעוד שרקדניות רבות שאבו השראה משמן
הפרטי, העניק שם המשפחה השראה מקיפה
וכוללת לאחרות. ירדנה כהן, שהציגה ריקודי
סולו קצרים של שלל דמויות תנ"כיות )השולמית
משיר השירים, בעלת האוב, חנה בשילה, בת
יפתח ועוד( כינתה את עצמה "כוהנת מחול"
וחתמה את מכתביה לאורך שנים ב"ברכת כוה –
נות". אכן, אמנויות השירה, הנגינה והריקוד דרשו
מאז ומעולם סוג של התקדשות בדומה לאנשי
דת, פולחן ונבואה. אין אפוא
כל פלא בכך, שחלוצות המחול
המודרני בעולם כולו אימצו
לעצמן תפקיד של "כוהנות".
È˙¯Â‰ ≠ Ȉ¯‡ ȉ
הריקוד המזוהה יותר מכל
עם תנועת השיבה אל המולדת
הוא ה"הורה", ריקוד בלקני עממי נפוץ בשם
הוררו ) Horro (, שאומץ כבר בראשית העשור
השלישי של המאה ה-02 כריקוד-העם הלאומי
של הישוב העברי בארץ ישראל. מקור השם )שת –
צורתו בעברית נקבית( קשור, ככל הנראה ל-
chora או choreia , שממנה נגזרת גם המילה
היוונית מקהלה ) chorus (. ברוך אגדתי, שלו
מיוחסת הנחלת ההורה למחול העברי, היה כנראה
גם הראשון שהבין את הצורך לערות את ה'הורה'
בשפה והציע לכנותה: "עורה גלילית", אולם
החידוש הלשוני שיזם לא נטמע. ירדנה כהן, ובמ –
יוחד גורית קדמן, אימצו את ההורה המאפשרת
השתתפות המונית בלא כל קושי, והשתמשו בה
לצרכיהן הכוריאוגרפיים.
קדמן מתייחסת להורה כאל רכש זר המשרת
צורך לאומי ברור: "מוזר שריקודנו המקובל בארץ
איננו חסידי ולא ריקוד המזרח, אלא מחול כפרי
רומני: הורה. מוזר, אך מובן: עם החוזר אל קרקעו
ולטבע זקוק למחול בלתי פרובלמטי, פשוט, חזק,
בריא, חברתי." ואולם, מתברר שההורה לא נזקקה
כלל לחידושיו הבלשניים של אגדתי כדי להיטמע
בשפה העברית, שכן, בניגוד למהלך ה"בלתי
פרובלמטי" לכאורה, שקדמן מציינת, סיפקה
ההורה לרוקדים משהו מורכב הרבה יותר: מעין
דמות אם מופשטת, שבזכותה הפכו לבניה הטב –
עיים של אדמת המולדת.
קשר אוטוכטוני זה, המדמה את אדמת הארץ
לאישה המולידה את עמה ומשמשת לו אם מטפו –
רית, התאפשר הודות לקרבה הפונטית של המילה
"הורה" לשורש העברי ה'ר'ה' ומכאן למושג ההו –
רות, ונראה שהוא מוצא ביטוי מובהק בשיר של
רחל משלהי קיץ תרפ"ט, שבו משמשות המלים
"הורתי" ו"אמי" חלופות למלה "ארצי":
ב?ֵצָעְ וְך ֵפֹף נו ּדוָה שֹּ / כַע ּוּדַי, מִתָרֹי, הוִצְר ַי, אֹהו
,ְךִיַלָה עֶל ֱחֶן נֵי! הִּמִי,אֹ/ ]...[ / הו
ל". ֵאֵ מְךֵנֹוּבְלֶע ע ַּבְתִן נֵה
הגדיל לעשות יעקוב אורלנד, כאשר חיבר עבור
ההורה את אחד משיריו הנודעים )לצליליו של
זמר עממי חסידי( וקיבע אותה בלשון כסמל לאו –
מי: "רב הלילה, רב שירנו / הבוקע לשמיים /
שובי שובי הורתנו, / מחודשת שבעתיים."
בהמשך מזכיר אורלנד את ה'יחדיו' של ריקוד
ההורה במלים: "שיר אל שיר / יד אל יד / הורה
מעגל אחד! ]...[ הורה, הורה, דברי שיר / בהריך
אור מאיר." אורלנד סוגר בכך את המעגל האו –
טוכטוני, שבו ההורה )בהוראתה כמחול( היא גם
˙ÂÏÈ·˜Ó ˙ÂÈÂÏ˘Ï˙˘‰ È˙˘
Ï˘ ÍÈω˙ ÔÈÚÓ· ÍÎÓ ÂÚ·
ËҘˉ ÔÂÏÈÁ ∫È„„‰ ÚÂÙÚÙ
Ï˘ Â˘Â„È˜Â ˘„˜Ӊ È΢˙‰
ÈÂÏÈÁ≠ÈÏÂÁÓ‰ ËҘˉ
103
ÈÓ‡ÏÂ È˘È‡ ÁÈ˘ „ ∫·ÂÂ˯· ‰¯Â·„