פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

104 / 122

"הורתנו" )בהוראה של אם( וגם מטפורה לארץ
המולדת, שהאור מאיר בהריה.
‰ˆÂÏÁ‰
לא רק המילה "הורה" אלא גם המילה "חלוץ"
מכוננת את הקשר האמיץ עם האדמה. במקרא
מציין החלוץ לוחם שנשקו מוצמד אל אזור חלציו
)ראו במדבר לא ג, ה; לב יז, כא-כט ישעיהו טו
אָר נָזֱד; דה"א יב, כד; ועוד. ובאיוב לח ג: "א
"(, אבל העברית הציונית בהחלטָיךֶצָלֲר חֶבֶגְכ
מרחיבה את משמעות המילה מעבר לקונוטציה
הגברית-מלחמתית, ובמקום אזור החלציים משח –
קות כאן תפקיד דווקא כפות הרגליים: הן אלה
שנחלצות לכיבוש הקרקע. המחול המודרני,
מאיזדורה דנקן ואילך, דגל בריקוד ברגליים
יחפות וכך כמובן גם אמהות המחול
העברי שצמחו ברובן הגדול מתוך
תרבות הגוף המודרניסטית.
הבלט הקלסי ונעלי הסטן הורודות
שלו לא הלמו את רוח העבודה הסו –
ציאליסטית שדרשה מנשים וגברים
להפשיל שרוולים ולהתגייס לעבודת
כפיים. חלוצת המחול היא אפוא
"חלוצה" תלת-משמע: גם לוחמת
כמו גבר, גם יוצאת לפני המחנה,
ולא פחות חשוב, כפות רגליה היח –
פות נטולות גינונים, קרובות לקרקע ומתחככות
באדמה. את הדימוי הלשוני השלים, כתמיד, הדי –
מוי הציורי: המחוללת היחפה )או לכל היותר
נעולת הסנדל היווני, שזכה בפינו לכינוי "סנדל
תנ"כי"( שכיכבה על מבחר גדול של "ארטיפק –
טים" בסגנון בצלאל. הקרבה לטבע ולאמא אדמה,
שאפיינה את המודרניזם באמנות בכלל, הצליחה
אפוא להישען על המקורות המקראיים ולהיטען
מחדש במשמעויות קדומות שנדלו מעומק השפה
העברית, דווקא בתחום הריקוד.
ÏÂÁÓ ‡¯˜Ó
דומה שהגלגול הלשוני המשמעותי מכל טמון
דווקא בשם הפועל "לחולל", או "להתחולל".
למה אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים שמשהו
"מתחולל"? כאשר אנו משתמשים במונח זה
לפרקטיקה הייחודית והנבדלת של ריקוד, אנו
מתייחסים רק לאחד ממובניו הספציפיים, שכן
במובנה הכללי משמשת המילה "התחוללות"
כמטפורת-על עתירת השתמעויות למושג "הת –
הוות". רעיון ההתהוות, becoming , בניגוד ל-
being , ריחף בקונטקסט הפנומנולוגי של תחילת
המאה העשרים כמאפיין מהותי של החשיבה
המודרניסטית. תופעות "התרחשו" או "התחוללו"
כ"אירועים" שבהם כל הגורמים השותפים מתה –
ווים ומשתנים תדיר בעודם מושפעים זה מזה
ומשפיעים זה על זה.
משהו בסוגסטיביות, בזרימה, בסיבוביות, בהת –
פתחות ואולי בהתקשרות הלולאתית-מעגלית של
המחול, הביא בראשית המאה העשרים אפילו את
ההוגה הנרי ברגסון ואת והמשורר פול ולרי לטעון
שהריקוד בורא את עצמו מתוכו, ועניינו רק עצם
הווייתו או התהוותו. כמו כל יצירה אמיתית הוא
המשכיות נטולת תכלית ומשום כך ריקוד הוא
מופת לאקט הפואטי באשר הוא.
øÏÏÂÁÏ Â‡ „˜¯Ï
כיצד מתייחס המונח מחול לריקוד? הפועל
'רקד' במקרא מציין תנועה תזזיתית-חייתית.
ביציאת מצרים "ההרים רקדו כאלים, גבעות כבני
צאן" )תהילים קיד, ז’(. כאשר דוד המלך משחק
ומרקד )דברי הימים א טו, כט( הוא אולי מזכיר
למיכל בת שאול מין סטיר )כפי שנאמר בחזון
ּאוְלָמ ּים, וִּיִם צָ-שּצוְבָרְהחורבן של ישעיהו: "ו
יםִירִעְשּה, וָנֲע ַת יֹנוְּם בָ שּנו ְכָשְים; וִח ֹם אֶיהֵּת ָב
ם." )ישעיהו יג, כא( ועל כן היא, מיכל,ָ-שּדוְּקַרְי
בזה לו בלבה. במשנה, בתלמוד ובתוספות מופי –
עה המילה "מרקד" פעמים רבות בהקשר של
מלאכת הדישה, הטחינה, וניעור הקמח או הזרעים
בנפה. גם ספינה בים סוער מתוארת כרוקדת.
נמצא אם כן של"רקד" יש קונוטציה של טלטול
וקפיציות ולעומתו, מחול מבטא משהו עגול,
שלם ושונה במהותו.
ככל הנראה מציינת המילה מחול לעיתים קרו –
ם,ֶיתִא ְרּבות כלי נגינה, כמו בשופטים כא, כא: "ו
ת,"ֹ לוֹ חְ ּמַּל בּחוָ לֹילוִת-שֹנוְ בּאוְצֵם-יִ ה אֵּ נִ הְו
כאשר מצודת דוד מפרש לחול במחולות כ"ענין
רקידת השמחה, וקרוי בלשון מחול, כי הדרך
לזמר אז בחלילים. או רצה לומר, בכלי מחול."
ל- ֶב אַרָר קֶשֲאַּי, כִהְיַוכן במעמד מתן תורה: "ו
ה,ֶש ֹף מַר-אַח ִּיַת; וֹלֹח ְמּל, ו ֶגֵע ָת-הֶא א ְרַּיַה, וֶנֲחַּמַה
ר".ָהָת ה ַחַּם, תָתֹר אֵּבַשְיַת, וֹח ֻּלַת-הֶו אָדָּיִ מְך ֵלְשַּיַו
)שמות לב, יט(.
104
ͯ„ ‰˙Èȉ ÂÊ ¨‰˘ÚÓÏ
˘ÓÓ ÌÈÈÏ‚¯· ˘Â·ÎÏ
˙·‡‰ ˙Ó„‡ ˙‡
ÔÈ· ‰Ê˙ÈÒ ÔÈÚÓ ¯ÂˆÈÏÂ
ÔÈ·Ï ¢ÌȄ‰ȉ ˙ÂÈÂÓ„˜¢
ÌÈ˘„Á‰ ÌȄ‰ȉ