פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

100 / 122

ההיסט הזה במישור של הדימוי מצטרף, לדע –
תי, לתמורה פרשנית משמעותית יותר: תמורה
בעומק הברית בין גוף לשפה, שבכינונה ראו
עצמן חלוצות המחול העברי בא"י לא רק כשות –
פות מלאות, אלא ככוח מניע ומוביל.
˙χ‚‰ ‰ÚÂ˙Ï ‰ÚÂ˙‰ ȯÂÒÈÈÓ
שורשי המושג "תנועה" 'ניע' או 'נוע' - נזכרים
במקרא בהקשרים שונים. להיות "נע ונד" על פני
האדמה הוא העונש שנגזר על קין )בראשית ד,
"ַ עֵמָּשִא יֹ לּהָלֹקוְת, וֹעוָּ נָיהֶת ָפְק שַיב(, חנה, ש"ר
נחשבת לשיכורה )שמואל א, א, יג(, וכאשר שאול
מכנה את יונתן "בן נעות המרדות" )שמואל א, כ,
ל(, מפרש רש"י את הביטוי "נעות המרדות -
מלשון נע, אישה נעה ונדה, יוצאנית, כאשר
תאמר זעוה מן זע, כן תאמר נעוה מן נע, והתי"ו
מן הדיבוק, שהוא דבוק למרדות".
בכל הפרשנויות שמנינו נמשחת
התנועה בגוון שלילי. היא נכפית
ואינה באה מבחירה. היא מעידה על
אומללות, חוסר יציבות, רפיון מוס –
רי, ומרדנות במובן הרע. בניגוד
גמור לכך תופש המקרא את אי-
התזוזה, כלומר את ישיבת הקבע
של העם במולדתו ובביתו כערך
ראשון במעלה. היציבות והאיזון
שאותם מבטא התנ"ך במטפורה
החוזרת ונשנית של ישיבה "איש תחת גפנו ותחת
תאנתו" )מיכה, ד, ד( מציינים את המצב האידיא –
לי שיש לשאוף אליו והם מובטחים לעם היהודי
מקדמת דנא כפרס על התנהגות טובה.
לעומת זאת, חיי הנוודות הם תמיד עונש.
תחילתם בגירוש אדם וחווה מגן העדן ואחריתם
בגורל הנוודות הקולקטיבי שנגזר על העם
היהודי ומתבטא בפסוק: "מפני חטאינו גלינו
מארצנו". כיוון שהעם היהודי מיטלטל בגלות
אלפיים שנה הרי ש"התיישבות", ניגודה של
אותה תנועה בלתי פוסקת, היא משאת נפשו
לאחרית הימים. ואולם באופן אוקסימורוני
הייתה ה"התיישבות" גם למשאת נפשה של
"התנועה" הציונית, על כל זרמיה.
ייתכן שהפער הערכי בין "תנועה" ל"ישיבה"
מבטא את הדיכוטומיה האינהרנטית במעמדו של
המחול ביהדות בכלל. תנועה ומחול היו אמנם
חלק מן הפולקלור היהודי בגולה, כפי שמעידים
חוקרים שונים ובהם ססיל רות וצבי פרידהבר, אך
הן לא היו פרקטיקות שגורות בחיי היומיום, ובכל
מקרה, היו מבוקרות וממודרות. הריקוד שימש
בעיקר לציון תופעות ארעיות או יוצאות דופן:
חגיגות, שמחות, או נקודות מפנה משמעותיות
בחיי המשפחה והקהילה. טקסי נישואין, למשל,
ואפילו טקסי המעבר הקצרים בעת הוצאת התורה
בשמחת תורה, צוינו בצעדי ריקוד ולוו בנגינה.
עם תום האירוע, שהפר את שגרת החיים, גוועו
גם צעדי הריקוד והסדר הושב על כנו.
במהלך המאה ה-91 קיבל רעיון התנועה הקשר
שונה לחלוטין. אי-היציבות הפכה למנוף של
שינוי רב עוצמה. המילים: " movement "
bewegung“ " - " movimento " נעו ברוח הפולי –
טיקה האירופית מאז המהפכה הצרפתית כדגלים
של שינוי ותקווה. הפוליטיקות החדשות של
הסער והפרץ, שביקשו לזעזע את אמות הסיפים
של המשטר הישן, דגלו בתזוזה ומי שקיבלו על
עצמם את רעיונות המהפכה נדרשו לשלל "תנו –
עות" חדשות: פוליטיות, לאומיות, חברתיות,
תנועות נוער, ועוד. לכל אלה הצטרפו מנועי
הקיטור ששוכללו והאיצו בהדרגה את קצב תנוע –
תם ההמונית של פליטים ומהגרים. בראשית
המאה ה-02 הכל זז וכל דבר היה ל"תנועה",
לרבות התשוקה עצמה, שהווקטורים שלה זכו
להכרה לא רק בענפיה המלבלבים של הפסיכולו –
גיה והפסיכואנליזה אלא בכל תחומי החיים.
100
ÌÈÓ„˜ÂÓ ÌÈÈ˘ ÌȂˆÈÈ
ÏÂÁÓ· Í¢˙‰ Ï˘
Èχ¯˘Èˆ¯‡‰
·Â¯ ÈÙ ÏÚ ÌÈÓÏ‚˙Ó
ÆÌÈÈËËÒ ÌÈßʇÓȇ·
˙‡ ‰Î·Ó‰ ÏÁ¯ Ô‚Î
‰˜·¯ ‡ ¨‰È·
¯‡·‰ ÔÓ ÌÈÓ ˙·‡Â˘‰
·¯Ú‰Â È˙˘‰ ˙‚ȯ‡ ∫ȇ˙ ÈÂÏ ‰¯˘