פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

106 / 122

מעניין להתבונן מבעד לפרספקטיבה זו בשור –
שים המקראיים 'חיל', 'חול' או 'חלל'; משפחה
אטימולוגית מורכבת, שנתונה בעצמה במחול
לולאתי מסובך. כאמור, אב המשמעות המשותף
ל'חולל' במשמעות יצר ו'חולל' במשמעות רקד,
היא התנועה הסיבובית. השורש 'חול' המשמש
ץ;" )תהילים קיד, ז(ֶרָי אִלּן, חוֹדוָי אֵנְפִּלִבפסוק "מ
בַהוראתו: גרם למשהו חשוב להיווצר, דוגמת "ר
ל" )משלי כו, י(, מעניינת כאן הפלוגתאֹּל-כֵלֹחוְמ
בין הפרשנים. רשי סבור ש"הקב"ה ברא את הכל"
ואילו מצודת דוד ומצודת ציון מבינים רב -
מלשון מריבה, ומחולל - מלשון חלל והרג,
ובעברית של ימינו הוא צץ אפילו בתחום המחש –
בים כ"מחולל יישומים".
עם זאת, השורש 'חיל' משמש בין היתר לתיאור
היולדת המתפתלת ומתעוותת
בצירי הלידה. בישעיהו סו, ז:
ה." ושוב בישָדָלָיל, יִחָּם תֶרֶט ְּ"ב –
יבִרְק ַּה תָרָ הֹמו ְּעיהו כו יז: "כ
", או:ָיהֶלָב ֲחַּק בַעְזִּיל תִחָּת, תֶדֶלָל
י." )ישעיִּתְדַל ָא-יֹלְי וִּת ְלַא-חֹ"ל –
הו כג, ד(. אך גם השורש 'חול'
משמש לעתים בהקשר של לידה:
ם,ֶיכִבֲם אָהָרְבַל אֶ א ּיטוִּבַ"ה
ם" )ישעיהו נאֶכְ לֶלֹ חוּ ְה ת ָ ר ָל שֶאְו
ב( ומכאן במשמעות מטפורית
של ליצור או לברוא דבר מה,
ם"ֶשָּל גֵלֹחוְּן, תֹפוָ צַח ּכמו: "רו
)משלי כה כג(.
"יש עניין מסוים בהרחבת המשמעות של
השורש 'חול'/'חיל' מריקוד ללידה", אומר דר'
ערן ויזל. "גברים ידעו מעט מאוד על לידת נשים.
הלידה נחשבה לטומאה ונעשתה במרחב נשי
סגור. היולדת מתוארת כחולה, כצועקת וכרועדת.
אפשר שהרעד והצעקה מזכירים לגברים ריקוד,
ומכאן המעבר של 'חיל' ו'חול' לתיאור לידה.
אולי יש בכך ללמדנו שגם הריקוד נתפס כפעולה
נשית למהדרין." נראה שלגבי השימוש של שפת
ההשכלה והתחייה בשם "מחוללות", יש בידינו
לא מעט אסמכתאות מכתבי י.ל. פרץ, פרישמן,
ברנר ועוד, המעידות על השימוש בשם זה לציון
פעילות גופנית בלתי מודעת )כשל תינוקות(, או
מופקרת ונהנתנית )כשל נשים( )מתוך מאמר
בכתב העת "במחנה עלומים" וכן "קובץ אורות
לשאלת התרבות" בעריכת א. לוינסון, 0591,
ארכיון גורית קדמן בספריה למחול(. עם זאת,
מעניין לציין שאצל עגנון אין ולו מופע אחד של
המילה "לחולל" במובן של ריקוד. עגנון משתמש
בשם פועל זה רך ורק במובן של ליצור.
מדוע העניקה, אפוא, השפה המודרנית עדיפות
מובהקת למחול על פני הריקוד? אף שאין על כך
תשובה מוסמכת וחד משמעית, אני מבקשת
לצטט מתוך מאמר נרחב של יעקב קופלביץ'
)ישורון קשת( על המחול, משנת 0491 )במה,
חוברת ב' כסלו תש"א(. כי נדמה שדווקא הוא
נותן בידנו את המפתח להבנת המאבק האבולוצ –
יוני הזה, ולהבחנה מושכלת בין נסיבות השימוש
בשני הפעלים. קשת מדבר לאורך המאמר על
המחול )באותיות מודגשות( בתורת אמנות, "כבי –
טוי בפני עצמו לחיי הנפש". הוא מוסיף אומר:
"מדובר כאן, כמובן, רק על המחול לתפיסותיו
האמנותיות השונות, ולא על הרקדנות למיניה.
כלומר, על רקדניות ורקדנים המציגים ריקודים
עממיים או 'אופייניים' שונים, שדבר אין להם עם
אמנות המחול חוץ מן השיתוף של האמצעים ושל
האלמנט שביסודם, הלא היא התנועה הגופנית."
נראה שבמונח "מחול" העניק המקרא לריקוד
לגיטימציה לשונית להקנות לעצמו מעמד חדש
בקרב האמנויות. מדובר במובן אבסטרקטי מוב –
הק, שוב אין זה גופו המרקד של פרט כזה או אחר,
אלא המחול ככלל, וככזה אין זה משנה אם מהותו
מתגלה דרך הרקדן הסולן או דרך המקהלה
המדברת. המחול האמנותי הראוי לשמו הוא תמיד
משהו מופשט, מוחלט וכללי. בהמשך המאמר,
בדברו על "האחדותיות שבמחול", קשת מוסיף:
"לעולם אין אמן המחול שובר את הקו באמצע,
באופן שיהא צורך להתחיל את הקו מחדש כדרך
שעושים הרקדנים". ועוד: "אולי עיקר העיקרים
שבו נבדל אמן המחול מסתם רקדן הוא יחסו אל
החומר הממשי של המחול, כלומר, אל התנו –
עות.]...[ ובזאת נבדל הרקדן מאמן המחול: הרקדן
משתמש בתנועות מן המוכן, מן המציאות, שמהן
הוא בוחר לו את המתאימות ביותר לצרכיו. לא כן
אמן המחול: הוא עושה בעצמו את התנועות, ומן
הפנומן הטבעי 'תנועה' הוא לוקח רק את היכולת
הגופנית שביסודו, אך לא צורות קיימות. תנועו –
תיו של האמן הנן תמיד: א. מטרה לעצמן, ב. משל
עצמו, מקוריות והדבר המייחד אותן הוא שהיסוד
החושי של התנועה טבול בגוון של הרוחני" )יעקב
קופלביץ', שם(.
106
ÊÚ· ‰„˘· ˙¯