24 / 40
כלים בגליונות קודמים: פייסבוק / למידה מודעת / אינטואיציה / פילוסופיה לילדים / מסוגלות אישית ומקצועית / דיאלוג מוסיקלי / סביבה
הכלי: הוראה מאלתרת.
הרפתקנית / דיאלוג יצירתי / חוזקות / הוראה רפלקטיבית / סמיוטיקה / אוריינות חזותית / ויסות עצמי / השוואה והנגדה / ציור / אתרים לימודיים / כתיבה תקשורתית
/ כללי יסוד / טכניקות הישרדות / משחק לימודי / מוסיקה / הומור / למידת חקר / תמריצים / צילום / חוזה כיתתי / פסיכולוגיה חיובית / שפת ההשפעה / פדגוגיה
ביקורתית פמיניסטית / משחקי מתמטיקה / העצמת חונכים בעידן המדיה
ארגז כלים
ש
רונה מלמדת את הכיתה תרגיל
בפנטומימה המכונה "חפץ
מדומיין". תלמידה מחזיקה בידיה
חפץ וירטואלי ומבצעת פעולות
שיאפשרו לשאר לנחש מהו. היא מעצבת את כף
ידה כאילו היא אוחזת כוס ומקרבת אותה לפיה.
היא מעבירה את הכוס הדמיונית לתלמיד הסמוך
אליה, והוא אמור לזהות את החפץ ולהשתמש
בו באופן דומה. בועז, תלמיד יצירתי ובודק
גבולות, מחליט בתורו לקנח באופן מדומיין
את אפו ולאחוז בנזלת מדומיינת. הוא מעביר
את הנזלת לחבריו, אך הללו מתחילים לצחוק
ולהיגעל. התרגיל עומד להתפרק. שרונה מציעה
לילדים לפתוח ברז דמיוני, לשטוף את הידיים
במים, להוציא מגבת דמיונית, לנגב היטב את
הידיים ולהרגיש שוב נקיים. התלמידים נענים
לה והמשחק ממשיך.
ד"ר נפתלי שם־טוב מביא את הסיפור הזה
כדוגמה לאירוע שבו המורה מוכנה לאתגר
שהציב בפניה התלמיד. היא לא נלחצת ולא
משתמשת בסמכותה כדי להרים קול או להוציא
תלמיד "בעייתי" מהשיעור. "היא לא אומרת
לו 'נזלת זו בחירה לא טובה' או נוזפת בו על
הניסיון לבדיקת גבולות", הוא אומר. "מתוך חוקי
המשחק שהיא עצמה הגדירה, היא מוצאת פתרון
יצירתי כדי לנטרל את אי הנוחות". לדברי שם
טוב, מחבר הספר "הוראה מאלתרת – זו לא מלה
גסה" בהוצאת מכון מופ"ת, זו דוגמה להוראה
מאלתרת ומושכלת, שאינה שליפה מהשרוול
אלא שימוש יצירתי בחוקי התרגיל שהוכן מראש
במערך השיעור של המורה.
ספרו של שם־טוב, מרצה בכיר במחלקה
לספרות, אמנויות ולשון באוניברסיטה הפתוחה,
ומרכז תעודת הוראה בתיאטרון בבית הספר
לחינוך באוניברסיטת תל אביב, מבקש לבדוק
אם לאלתור וספונטניות יש מקום בכיתת הלימוד,
ואם מקצוע ההוראה יכול לאמץ עקרונות מעולם
התיאטרון להתמודדות עם מצבים מורכבים
בכיתה. תשובתו היא – כן, בוודאי. "יש להכשיר
וללמד את דור המורים הבא של ישראל על בסיס
כללים והנחיות שמלמדים את שחקני התאטרון,
הכוללים חוויה והתנסות, רפלקציה ואינטואיציה,
ספונטניות ויצירתיות", הוא סבור (על כללי
ההוראה המאלתרת – ראו מסגרת).
על בסיס המודל של תוכנית הטלוויזיה
המוכרת "של מי השורה הזאת?" מציע הספר
הנחיות וכללים להוראה מאלתרת בכיתה. "מערך
שיעור הוא חשוב, אבל על המורים לדעת להגיב
לאינטראקציה הנבנית עם התלמידים בכיתה,
בדיוק כפי שמתקיימת אינטראקציה בין שחקן
על במה לקהל", מציין שם טוב. "כך, כל דבר
המתרחש בשיעור הוא רלוונטי, ויש לו פוטנציאל
להפוך לחוויה חינוכית".
בספר מביא שם־טוב את מחקרה של אלונה
פרץ, מורה למשחק המיישמת תובנות מעולם
האימפרוביזציה כשיטת הוראה. טענתה המרכזית
היא שיישומה של הוראה מאלתרת עשוי לשפר
באופן ניכר את תהליכי ההוראה והלמידה. מתוך
ראיונות עם מורות, היא מסיקה שכיום האלתור
נתפש כמוצא אחרון וכברירת מחדל, ולא כנקודת
פתיחה לעבודה בכיתה. על כן, גם תוצאותיו הן
בגדר כיבוי שריפות במצבי אין ברירה.
שם־טוב טוען שבמערכת החינוך שכיחות
דווקא דוגמאות הפוכות לסיפור שהובא כאן
למעלה, והוא מדגים: "מורה שלימדה בתיכון
את 'החטא ועונשו', שאלה את התלמידים על
אחת הדמויות. אחד התלמידים אמר שזו דמות
של שיכור שמזכירה לו את השכן שלו. המורה
מיד השתיקה אותו ואמרה לו שזה לא רלוונטי.
החוקר שצפה באירוע שאל את המורה מה קרה
שם, והיא ענתה לו שההערה של התלמיד הסיטה
אותה מנושא השיעור.
"אבל הרעיון של הוראה מאלתרת הוא שתכנון
השיעור הוא רק נקודת מוצא, וזו אינה תוכנית
מחייבת. אנו חווים ספרות, אמנות ומקצועות
אחרים מתוך השוואה לחוויות שלנו. לכאורה,
קלוש הקשר בין נער ישראלי ליצירה רוסית
מהמאה ה־91. אבל הילד התחבר לדמות הזו
מתוך חוויות שחווה. ההשוואה היתה כה טבעית,
ובמקום לתת לזה מקום, המורה השתיקה את
התלמיד ולחצה 'להספיק את החומר'. בכלל,
לגלוש מהחומר זה ביטוי שהוא הכי אנטיתזה
לרעיון של הוראה מאלתרת. לחשוב על כל אירוע
כמחובר לחומר שתכננתי ללמד - זה הלב והמהות
של ההוראה המאלתרת".
כיצד אתה מסביר את העדפת מערכת
החינוך לשיעור מובנה ומוגדר מראש?
"זה מתחיל מהמערכת עצמה, המחייבת
סטנדרטיזציה ומבחנים ארציים ובינלאומיים
שלא מאפשרים דינמיקה בין החומר הנדרש
בלימודים לבין מה שמעניין את התלמידים, או
מה שהם זקוקים לו בנקודת זמן מסוימת בחייהם.
תוכניות הלימוד במערכת תופשות את המורים
כצינור שמעביר את החומר, ולא כמתווך אקטיבי.
הוראה מאלתרת היא ההפך מכך, בהיותה תפישה
הומניסטית שאינה יכולה לקבל את הרעיון של
מורה כצינור בלבד.
"ברמת המיקרו, הקושי נובע לטעמי מחרדה
של מורים מאיבוד שליטה. אלא שמורים צריכים
לזכור שההוראה המאלתרת מציעה דרך אחרת
של יחסים – שיתוף בין מורים לתלמידים על
השליטה בשיעור ועל מה שקורה בו. אם תרצו
זהו סוג אחר של שליטה – כי כשאתה מאפשר
ביטוי לתלמידים, הם מעריכים יותר אותך ואת
המקום שלך בכיתה. מורה שאינו יודע לשחרר
לא מאפשר לדברים להתרחש, ויש מתח בלתי
פוסק בינו לבין התלמידים.
"ברור גם שמה שבין השאר משפיע על תחושת
הביטחון של המורה ליישם את הדרך המאלתרת
הוא הידע הדיסציפלינרי שלו. למורה שלא בטוח
עד כמה הוא שולט בחומר, יהיה קשה יותר עם
הוראה מאלתרת. לא פעם שואלים אותי מורים
מה יקרה אם לא יידעו את התשובה לשאלה
שהתלמיד שואל. אני עונה להם שהם יכולים
לומר לתלמיד שהם לא יודעים, ושייבדקו. המורים
המומים מהתשובה, אבל מה לעשות שאנחנו לא
יודעים הכל. תשובה בסגנון זה מגיעה ממקום
של ביטחון, וכך גם התלמידים מקבלים אותה.
"ולבסוף, ברור שזה קשור גם לתנאי העבודה
הגרועים של המורים – זה לא פשוט לאפשר
סוג כזה של דיון בכיתות הצפופות העמוסות
בתלמידים".
האם אתה רואה שינוי כלשהו במערכת
לנושא, בהשוואה לעבר?
"לדעתי יש יותר פתיחות מבעבר. קודם כל
אצל מורים לתיאטרון, וגם בהוראה הכללית. אני
מאמין שהגישה הזו תתרחב ככל שמורים יבינו
שאת עקרונות ההוראה המאלתרת כל מורה יכול
להפעיל - וזה לא קשור לחומר לימודי מסוים,
אלא לקשר שלו עם תלמידיהם".
אלתור מתוכנן
"הוראה" ו"ספונטניות" נשמעות אולי כמו מלים שאין ביניהן
שום קשר - אבל ד"ר נפתלי שם טוב, מרצה בכיר לספרות,
אמנויות ולשון, מסביר שממש כמו בתיאטרון, גם בכיתה קיימת
אינטראקציה הדדית בין תלמידים למורים - ואפשר ואפילו רצוי
רווית שרף
לתת גם לתלמידים להשפיע על מהלך השיעור
ארבעה כללים להוראה מאלתרת,
על פי ד"ר נפתלי שם־טוב
קבל והוסף ("כן ו..."). זהו
עקרון ההסכמה:
כלל יסודי שממנו נגזרים הכללים האחרים.
זוהי היכולת של המורה לקבל את המתרחש
ולדעת להוסיף, לקשר, להבנות ולמסגר
מחדש את החומרים, לשלבם בתכנון המוקדם
ולנהל דיאלוג פורה עם תלמידיו.
לוותר ולקבל רעיונות מאחרים:
אין צורך להתעקש אך ורק על התכנון
המוקדם, אלא ולהאזין גם לרעיונות
שעולים מתלמידים, עמיתים ואחרים,
לשקול כיצד רעיונות אלה עשויים לתרום
ולקדם את המטרות, או אולי אף לשנותן.
במלים אחרות, יש לשים דגש על גמישות
מחשבתית ופתיחות.
לתפוש את
לחשוב ולפעול באופן חיובי:
התהליך החינוכי כמעשה של שותפות של
המורה עם תלמידיו, לחשוב ולפעול באופן
חיובי בכיתה. לא לתפוש את התלמידים ככלי
קיבול פסיביים, או גרוע מכך, כאויב שיש
להכניעו בתחבולות שונות.
חסימה והתנגדות. בשל
:
Blocking
חששות שונים, מורים מקדשים את הדבקות
בתכנון המקדים ואינם מאפשרים זרימה
טבעית וחופשית יותר, הם מגבילים את
טווח התגובות הלגיטימיות בכיתה וקובעים
מראש מה רלוונטי ומה לא. מצב זה מעורר
התנגדות ודחייה, מאחר שהתלמיד נתפש
כמכונה של פלט־קלט, ולא כשותף בעל
אסוציאציות וקישורים משתנים, שאינם
עולים בהכרח בקנה אחד עם התגובה
המתוכנתת שהמורה מצפה לה לפי
תכנון השיעור.
איור: ניר גולן
יוני 5102
<
שיעור חופשי
24