30
אליי במשפחה שהוא בן דוד שלי יקר לי
כמו אח זה דני דיין שהיה עד לאחרונה יו"ר
מועצת יש"ע אז בקיצור משפחה ססגונית.
ש: תוכלי לספר לנו על ילדותך ביד-
אליהו?
קודם כל נולדתי בארגנטינה
אילנה דיין:
ועלינו ארצה שהייתי בת 6 והאמת היא
שאבאשלי נהג לומרשההוריםשלו עזבו את
רוסיה אחרי הפרעות של תחילת ה-021 עם
קללה על השפתיים כי שם הם נרדפו ושם
יהודים היו אובייקט לשנאה ולאנטישמיות
ואנחנו, הוא נהג לומר, עזבנו את ארגנטינה
עם ברכה על השפתיים. ארגנטינה הייתה
מקום שהיה טוב בדרך כלל ליהודים לחיות
בו.
דרך אגב, אני חושבת שזו העדה היחידה
שאין עליה סטריאוטיפים. מספרים על זה
שאנחנו רואים סטייקים וכדורגל וזהו. זה
בסדר גמור. אבל זאת עדה נטולת תסביכי
נחיתות ותסביכי עליונות לא מתנשאת ולא
נרדפת ולא סובלת מכל מיני סטיגמות
ובמובן הזה זה נורא כיף להיות עולה
מארגנטינה.
ש: אז את אוהדת מסי?
כן! אבל בתוך המשפחה כמעט
אילנה דיין:
כל אחד מבני המשפחה הוא אוהד של
קבוצת כדורגל אחרת שם. לא היה דבר
כזה שאין לך קבוצת כדורגל שאתה אוהד.
ובעיקר היה משהו בעלייה שלנו וזה נורא
מפתיע, אתה יודע. כאילו היה ברור לכולנו,
לי שהייתי ילדה בת 6 לאחי שהיה בן 41,
לאחותי המנוחה שהייתה בת 71 לאבא שלי
לאמא שלי לדודים שלי שעלו יחד איתנו
באותו מטוס. היה ברור לנו שאנחנו באים
למקום שבו החיים שלנו יהיו יותר טובים
וזה נכון היה גם במובן הפרטי, החיים שלנו
פה היו יותר טובים ממה ששם. במובן הזה,
שאבא שלי הצליח פה יותר ממה שהצליח
שם.
אבל בעיקר במובן הזה שהם שנים ישבו
שם באמת על מזוודות. ההורים שלי ידעו
שהם בדרך לישראל והעלייה הזאת הייתה
עלייה ציונית פרופר ולכן גם הקליטה. אני
לא זוכרת אותה כמשהו טראומתי. אז כן,
גדלתי בשכונת יד-אליהו שבתל-אביב שגם
היא שכונה מיוחדת בערך באותו מובן
שזאת לא שכונה פאר ולא שכונת עוני זאת
שכונה פרולטרית במובן הכי יפה של המילה,
שכונת פועלים שכונה של אנשים עובדים.
פעם זו הייתה שכונה של מורים אחר כך
של עובדים אחרים והייתה לי שם ילדות
נהדרת ואני מאוד מאוד מתגעגעת בדיוק
לדבר הזה שיש בידש: אליהו ושהיום חסר
מאוד בחברה הישראלית - דרך האמצע. בלי
סנוביזם ובלי מצוקה.
היה שם משהו מאוד אמיתי, מאוד חם,
מאוד מחבק. היינו משחקים הרבה ברחוב.
הייתה שכונה נהדרת. עד היום זאת שכונה
נהדרת. ההורים שלי גרו שם למעלה מ-04
שנה. בעצם אני עזבתי את הבית והלכתי, רק
אחרי שסיימתי ללמוד באוניברסיטה.
ש: יצאו משם אנשים מאוד מפורסמים,
לא רק את, אילן בן-דב, רוני מאנה, חיים
רומנו ואחרים.
כן, גם משה שלונסקי שהיה
אילנה דיין:
כתב צבאי בטלוויזיה והיה סמנכ"ל רשת וגם
גדעון רמז שהיה עורך חדשות החוץ בקול
ישראל.
ש: אז איך את מסבירה, זאת המתכונת
לצאת ממקום כזה להצלחה גדולה, זאת
אומרת זו הייתה איזושהי חממה כזאת?
אני לא יודעת, אגב, גם אבי
אילנה דיין:
בניהו שהיה דובר צה"ל הוא גם מיד-אליהו.
תראה דבר אחד אני יודעת להגיד לך על
הבניין שבו אני גדלתי. אימא שלי, הרבה
פעמים עושה את החשבון שבאמת יש
שם אנשים שונים, חלקם קשיי יום חלקם
אנשים במצב כלכלי באמת לא טוב, חלקם
ממשפחות מרובות ילדים ומהבניין הזה לבד
יצאו עו"ד, ורופאה המטולוגית ואיש הייטק,
ובחורה שעד היום בתפקיד בכיר במוסד וגם
עיתונאית אחת בטלוויזיה.
כן, אני מניחה שיש בזה משהו. אתה יודע
במובן הזה שאלו היו בתים שאולי לא היו
עשירים אבל היה הרבה מאוד דגש על חינוך.
מה שאני זוכרת בעיקר זה העניין הזה של
החיבור בינינו בין הילדים. הרבה מאוד קשר
והרבה מאוד חיבור.
ש: פסיפס שלם של עם ישראל במובן
היפה... ואם אנחנו נמשיך על בכיוון, אני
מאוד הייתי רוצה לשמוע את דעתך על
החברה הישראלית בכלל. מה את אומרת
על החברה שלנו באמת, הארץ שלנו
המדינה שלנו, איזה סוג של מדינה את
רואה לאורך השנים שאת מלווה אותם?
עשו לי מסיבת יום הולדת לפני
אילנה דיין:
חודש והכינו לי סרט בהפתעה וראיינו כמה
אנשיםשפגשתי אותםבמהלך המסעותשלי
בארץ לאור השנים והסתכלתי על הפסיפס
הזה ואמרתי לעצמי שישמשהו בחברהשלנו
שמאפשר לנו לפעמים בכל זאת להכיל את
הניגודיות ויש משהו בריא בחברה שבא
קצין בדרגת אלוף משנה שיכולות להיות
לו כל הסיבות להתרחק מהתקשורת לשנוא
את התקשורת להתנכר לתקשורת רואה
בה משהו שהוא הכרח בחברה דמוקרטית,
אז כשאתה שואל על החדשות הטובות
אני חושבת שיש משהו בריא בדמוקרטיה
שלנו עם כל הקושי ועם כל הבלגנים יש
לנו איזה די.אן.איי בריא שמאפשר לנו
להתווכח ולהתקוטט ולהתכתש ובכל זאת
להמשיך קדימה. זה משהו שאני כל הזמן
חושבת עליו בעיקר על רקע המקום שבאתי
ממנו, ארגנטינה. יש משהו דפוק בדי.אן.איי
שלהם שלמרות שזאת מדינה עשירה שיש
להם הכול הם לא מצליחים לקיים מערכת
דמוקרטית תקינה כי אין להם את הגן הזה
שיש לנו.
אנחנו לא יכולים לשאת חברה שהיא לא
ביקורתית ולא סקרנית והיא לא בודקת את
מטריד אותי הפער לא
רק בין עשירים ועניים
אלא גם בין אנשים
שיש להם את היכולת
להשפיע לבין אנשים
שהם נטולי קול והם
מוחלשים מושתקים.
הם נשארים בצד הדרך
והיכולת שלהם להשפיע,
להישמע, להתבטא
ולשנות היא כל-כך
קטנה. זה לא רק כסף
הסתכלתי על הפסיפס
הזה ואמרתי לעצמי
שיש משהו בחברה שלנו
שמאפשר לנו לפעמים
בכל זאת להכיל את
הניגודיות ויש משהו
בריא בחברה כזו
תשע"ד יולי 4102
המשך מעמ' קודם
המשך בעמ' 43
צילום: עמוס ציפורי
