25.09.15 | י"ב תשרי תשע"ו| 177 גליוןשביעי | 32
בשבילנו, הוא גידל אותנו לבד. זה
היה אבא ושלוש בנות שהוא אהב,
והשקיע. הוא היה רק בן ארבעים וארבע
כשכל זה קרה. כולם הכירו אותו בקריית
חיים, שם הוא עבד כעובד סוציאלי.
"אני זוכרת את הסנדויץ' של הבוקר,
באופן קבוע הוא היה כותב על פתקית לבנה
בצבע כחול ברכות ליום נפלא, אוהב המון,
כל פעם משהו אחר ומסיים בציור. אני זו ש
כרת את ימי ההולדת שהיה חוגג לנו, ואת
הבת מצווה, שבחרנו לעשות משהו מיוחד,
כי אנחנו תאומות. ביקשתי מאבא ספינה
והוא הגשים לי את החלום, הזמין את כל
החברים והחברות והקרובים לחגוג לנו את
בת המצווה על ספינה. הוא עשה הכל שנהיה
מאושרות ולא יחסר לנו כלום, ותמיד נתן
לנו את ההרגשה שאנחנו מיוחדות".
את הדקות שלפני התאונה היא לא
תשכח בחיים. "אני זוכרת את החיוך של
אבא שלי שנהג, שהמכונית הייתה בצבע
כסוף, אני שמעתי מוסיקה באוזניות. ואני
זוכרת במעורפל שבהתחלה הייתי בהכרה
וקראתי לאבא, רציתי לקבל תגובה ממנו,
אני זוכרת הרבה דם. משם ועד להתעוררות
אני לא זוכרת דבר".
בחזרה ל'רמב"ם'
שלוש האחיות הועברו לבית החולים
'רמב"ם' מבית החולים 'פוריה', לשם פונו
לאחר התאונה. בהמשך, רוני הועברה ל'בית
לוינשטיין'. אחרי השיקום היא ניסתה לחזור
למסלול חייה ולשוב לבית הספר התיכון, אך
ניסיון זה לדאבונה, נחל כישלון. כשהחלי ש
טה לתרום למדינה את חלקה, הודיעו לה
מהצבא שבגלל העבר הרפואי-שיקומי שלה
הם לא יוכלו לקבל אותה. "החלטתי לא
לוותר, מישהו סיפר לי שיש את האופציה
לשירות לאומי, חיפשתי באינטרנט והקי ש
שור הראשון שעלה לי היה לגבי 'האגודה
להתנדבות'. ראיתי שיש להם הכי הרבה ותק
והתרשמתי. התקשרתי אליהם והסברתי להם
את המצב ואת הרצון שלי להתנדב".
למרות שרוני לא הייתה דתייה הבי ש
נו ב'אגודה להתנדבות' שמדובר בבחורה
יוצאת דופן והזמינו אותה לראיון. "נפג ש
שתי עם אחת האחראיות מהאגודה, הסב ש
רתי לה שמאז התאונה האמונה שלי מאוד
התחזקה ושאני לא יודעת מה יהיה בעתיד.
היה חיבור הדדי והיא הבינה את הצורך
שלי לתרום למדינה".
במשך יותר משנה, המשיכה רוני לע ש
בוד קשה בתהליך השיקום כדי שתוכל
להתחיל את השירות הלאומי, לו ייחלה
כל כך. "זה לא קרה ביום אחד. זה היה
תהליך שהתחיל בעבודה על הורדת מספר
ימי השיקום כדי שתהיינה לי מספיק
שעות פנויות לשירות מלא".
את שנת השירות היא התחילה לפני שנה
וקצת, וכשהיא כבר בת עשרים ושלוש,
בשמחה גדולה. "זו הייתה המסגרת הרא ש
שונה שלי מאז התאונה", הבחירה בעבו ש
דה עם ילדים הייתה אך טבעית לה, "אני
אוהבת ילדים ומאז מה שקרה אפילו יותר,
לכן החינוך המיוחד היה נראה לי המקום
שאוכל לתרום בו הרבה".
אחרי חצי שנה וכאבים חדים בגב,
בהוראת הרופא, היא נאלצה לחפש לעצ ש
מה מסגרת חדשה. "הרופא הסביר לי שלא
אוכל להמשיך להתנדב שם כי אחרת לא
אוכל להשתקם, ועלי למצוא התנדבות
שאינה כרוכה במאמץ פיזי. כך הגעתי בח ש
זרה לבית החולים 'רמב"ם'".
רוני לא היססה לרגע בבחירה החדשה שלה
בשירות בבית החולים 'רמב"ם' במחלקה בה
הייתה מאושפזת לאחר התאונה, ולמרות
שהאחראיות מהשרות הלאומי ב'אגודה לה ש
תנדבות' חששו שיהיה לה קשה לשוב למקום
בו הייתה מטופלת ולחוות את הטראומה
מחדש בכל יום, היא לא ויתרה. "כך אמר
לי הלב שלי, והלכתי בעקבותיו ל'רמב"ם'.
האמנתי שהיכן שאהיה שם, בכל מחלקה
שישימו אותי, בכל תפקיד, אוכל לתרום.
"בזכות השרות הלאומי היתה לי סיבה
לקום בבוקר עם חיוך, לראשונה מאז
התאונה". רוני אסירת תודה ל'אגודה לה ש
תנדבות' שנתנה לה את ההזדמנות לתרום
למדינה ולרכז שלה אמיר ברזל, איתו היא
נמצאת בקשר שבועי והוא מסייע לה בכל
מה שהיא צריכה.
רוני עוברת בקביעות טיפול קוגניטיבי
בו עובדים על שיקום הזיכרון שלה. "אי
אפשר לחזור במאה אחוז למה שהייתי,
אפשר לנסות ולעבוד כמה שיותר, וזה מה
שאני עושה. אני עדיין שוכחת דברים, אך
אחת המטרות החשובות עבורי בשיקום
הייתה לשוב למסגרת, והצלחתי".
בבית החולים מסייעים לה ללמוד את
עצמה מחדש. "אני נותנת את כל מה שאני
יכולה והם מקבלים אותי בזרועות פתו ש
חות. אני חייבת להם המון, לאחים, לא ש
חיות, לרופאים, הם מקבלים אותי ועוזרים
לי להיות מי שאני". וזה לא קל, כי לעי ש
תים היא שוכחת דברים, והכל אצלה צריך
להיות מסודר, מתוכנן והכי חשוב - כתוב.
"אני ממשיכה בהתנדבות כי אני באמת נה ש
נית שם, אני נלחמת על חיי כל יום, כי
כמעט איבדתי אותם. סיפרו לי שאני הייתי
בקומה ואף אחד לא האמין שאצא מזה".
לא אחת כרוני תוותר כשהיא רואה לנגד
עיניה את המטרה החשובה, "זה לא קל פי ש
זית ונפשית, אבל הסיפוק שזה נותן שילד
וילדה מחייכים ומאושרים, זה נותן בשבילי
הכל. אני מרגישה שה' לא סתם נתן לי את
החיים בחזרה".
אדם אחד שלא
עצר בעצור
שינה לי ולסובבים שלי
איבדנו את את החיים.
אבא שלנו ברגע ואני אישית
נולדתי מחדש, אבל לא לחיים
קלים ופשוטים. אבא שלי היה
הוא היה אבא, אמא וחבר.
הכל בשבילנו,
הוא גידל אותנו לבד
"נהג המשאית מעולם לא נענש". זירת התאונה