33 | 25.09.15 | י"ב תשרי תשע"ו| 177 גליוןשביעי
בין השיקום והשירות היא לא שוכחת
את אחותה הקטנה ניצן, שבפברואר הקרוב
ימלאו לה שמונה עשרה, ודואגת לבקר
אותה מדי יום. "מאז מה שקרה אני באה
אליה כל יום, אני מדברת איתה ומספרת
לה הכל, על מה שעובר עלינו ומה חדש,
אפילו אם היא מבינה רק אחוז אחד.
"אחותי התאומה, עדי, לא מסוג ש
לת ללכת לבד לבקר את ניצן, קשה לה.
עוד לפני התאונה היה קשה לה להיכנס
לבתי חולים ועכשיו הרבה יותר קשה לה.
התאונה הקצינה את זה. אז או שאני מגיעה
איתה או שמישהו אחר מלווה אותה". את
הקשר בינה לבין אחותה התאומה היא מג ש
דירה כקשר החזק ביותר, "עדי חכמה והיא
אחת הסיבות הכי טובות שלי לחיות. היא
החברה הכי טובה שלי. אנחנו אחת בש ש
ביל השנייה הרבה, וזה הכל. כל אחת רוצה
שלשנייה יהיה טוב ותעשה לה טוב". רוני
אפילו הכירה לתאומתה עדי את בן זוגה,
"אמרו לי שהוא בחור טוב ולי כבר היה
חבר, אז הצעתי לאחותי. חשוב לי שיהיה
לה טוב". היא אפילו עזרה לארוס לבחור
את הטבעת, ובראש שנה הוזמנה עם סבה
וסבתה לחגוג בבית הארוס של עדי. כשא ש
ני שואלת אותה על זוגיות היא מחייכת
בעצב, "אני רוצה זוגיות ומפחדת בו זמ ש
נית. אני לא יכולה ולא רוצה להסתיר את
מה שעברתי וזה תיק כבד, אני לא רוצה
להפיל אותו על מישהו, לא כל אחד
יכול להתמודד עם זה".
המחשבות מגיעות אליה בעיקר
כשהיא לבד. "הראש שלי חושב יותר מדי
לפעמים. יש לי הרבה שאלות, אם זה חוסר
וודאות מה יהיה עם אחותי הקטנה ומה אני
אוכל לעשות בשבילה. אני חושבת שאולי
היא במצב הזה בשביל הסובבים אותה,
כדי שנתמודד. כשאני חושבת בהיגיון,
לא הייתי רוצה להיות במצב הזה. כל עוד
היא לא הייתה מונשמת הייתה עדיין תק ש
ווה, עכשיו אני לא משלה את עצמי כי
בגלל פגיעת
הראש לא אוכל
אז אני ללמוד רפואה
מתכננת ללמוד מזכירות
רפואית ב'רמב"ם'. אצטרך
לעבוד יותר קשה מהאחרים,
אבל אני מוכנה לאתגר.
כאן אני רואה את החיים
בחרתי שלי.
להמשיך הלאה
אני יודעת שאני אפול חזק, למרות שאני
אופטימית, אני מציאותית".
על אביה היא חושבת לעיתים קרובות.
"הקב"ה לוקח את הטובים ביותר, ואני
כאן כנראה, כי אני דומה לו. כל מי שה ש
כיר את אבא אומר לי שאני דומה לו. עד
הרגע האחרון שלו מה שעשה לו טוב זו
הנתינה, העזרה לאחרים, ואני ממשיכה
בדרכו".
"בחרתי להמשיך הלאה"
ומה איתך? אני שואלת אותה. "מאז
התאונה אני בחוסר וודאות תמידי מה יהיה
איתי. זה מצב שאי אפשר להבין אותו, אני
עדיין לא יכולה לעשות בקלות מה שאני
רוצה ואני בנקודה שאני עדיין לא יודעת
מה אני אעשה בחיים".
השבוע חוגגת רוני צור יום הולדת 42
ולכן, על פי חוק היא אינה יכולה להמשיך
ולהתנדב במסגרת השירות הלאומי.
כרגע היא מתכננת להמשיך ולהתנדב
ולמצוא לעצמה מסגרת בה תוכל להישאר
כעובדת בבית החולים 'רמב"ם', שם היא
יודעת, חייה יהיו מלאים משמעות. "אני
רוצה להישאר בבית החולים, ולצערי
בגלל פגיעת הראש מהתאונה אני לא אוכל
ללמוד רפואה או סיעוד משום שאני שו ש
כחת דברים, אז אני מתכננת ללמוד מז ש
כירות רפואית ב'רמב"ם'. הסבירו לי שזה
גם לא יהיה לי קל ואצטרך לשנן פעמיים
ביום את החומר הנלמד ולעבוד הרבה
יותר קשה מכל אחד אחר, אבל אני מו ש
כנה לאתגר. אני אעשה מאמץ ואני מקווה
שאצליח בזה כי כאן אני רואה את החיים
שלי, מממשיכה לתת ולעזור. אני בחרתי
•להמשיך הלאה".
"אני מספרת לה מה עובר עלינו". ניצן צור "עשה הכל שנהיה מאושרות". בועז צור ז"ל
"אף אחד לא
האמין שאצא
מזה". רוני צור
באדיבות בית החולים רמב"ם. צלם: פיוטר פליטר