Page 33 - מגזין הטכניון | חורף 2007
Basic HTML Version
≥≥
Ô Â È ÎË· † Ì È Ë „ Â ËÒ‰ † ˙„ Â ‚ ‡
ÌÈÙÂËÁ‰†ÌÚ†˙‰„ʉ†˙¯ˆÚ
חיילים חטופים, נעדרים, סימני חיים... מילים
שמעוררות בי צמרמורת בכל פעם שאני חושבת
עליהן או הוגה אותן.
חטיפתו של גלעד שליט החלה את מסע הייסורים
של המדינה ביחד עם המשפחה, וקשה להאמין
שרק 71 ימים לאחר מכן נחטפו אודי גולדווסר
ואלדד רגב. שלוש משפחות שלא הכירו כלל לפני
כן נקשרו יחד - גורל אכזר, במסע משותף
שמטרתו אחת: להשיב את הילדים הביתה וכמה
שיותר מהר!
כששמעתי שאודי הוא סטודנט שלנו לתואר שני
בטכניון, ושאפילו כנראה יצא לי להחליף איתו
כמה מילים במסגרת עבודתנו באגודת
הסטודנטים בתואר הראשון, הזדעזעתי. זה נעשה
מוחשי וקרוב לחיי, לחיינו.
העצרת להזדהות עם החטופים ומשפחותיהם
בטכניון היתה למעשה עצרת מסכמת לשורה של
עצרות באוניברסיטאות ובמכללות הגדולות בארץ,
שפתחו את הלימודים בסימן השבת החטופים.
העובדה שאודי היה אמור להתחיל עם כולנו את
שנת הלימודים ובמקומו נאלצים הוריו להגיע,
לשבת עם הסטודנטים בבניין צ'רצ'יל ולשמוע את
דנה ברגר, שאודי כל כך אוהב, שרה שיר תפילה
למען החטופים, הפכה את העצרת בטכניון למרגשת
במיוחד.
דבריה של מיקי גולדווסר, אמו של אודי, הביעו
צער ודאגה גדולים אך איתם גם תקווה גדולה,
שנתנה לי המון כוח ומקור להשראה. ומכאן המסר
של העצרת: תקווה ועשייה. אני מצטרפת לדבריה
של מונה דוידוביץ, יו"ר אס"ט בנאומה בעצרת: "זו
אחריות של כל אחד ואחת מאתנו להבטיח
שהחיילים הנעדרים אודי גולדווסר, אלדד רגב
וגלעד שליט, לא יישכחו וימשיכו לעמוד במרכז
תשומת הלב הציבורית. זו הדרך היחידה להביא
את החיילים החטופים הביתה - לחץ ציבורי, שמביא
ללחץ מדיני שמביא בסופו של דבר לתוצאות. לכן
אנחנו הסטודנטים חייבים להפגין, חייבים לגלות
מעורבות, חייבים להשמיע את קולנו.
הלוואי שישובו הבנים הביתה במהרה, הלוואי שנדע
כולנו שלווה, בריאות ואושר."
Ë¢Ò‡†˙¯·Â„†¨ÈÏß‚‡ß„†ÏÚȆ˙‡Ó
ותר מ-023 איש הגיעו לצפות בסרטו המדובר של אל גור "אמת מטרידה",
י
שהוקרן בבית הסטודנט. בהקרנה הראשונה נוכחו סגן ראש עיריית חיפה,
מר שמואל גלבהרט, ופרופסור יורם אבנימלך, בעבר המדען הראשי במשרד
לאיכות הסביבה.
לטובת אלה שלא הגיעו, אתמקד בשני מסרים מהסרט.
נתחיל מהסוף.
"הרבה אנשים עוברים ישירות מחוסר-ידע - לייאוש, מבלי לעצור באמצע
ולחשוב - מה אני יכול לעשות כדי לשנות? " )תרגום חופשי מהסרט, מ.ג.(
כמה נכון, הא? אין לנו כוח לשמוע כמה שהעולם בצרות... ממילא אנחנו לא
יכולים לשנות כלום בעצמנו. המדיניות המזהמת נקבעת על ידי הממשלה/
בעלי ההון/"כוחות עליונים" אחרים - לא על ידנו.
זה נכון, במידה מסוימת. אבל מי שנותן לכל הגורמים האלה את הכוח - זה
אנחנו. כולנו, בבחירות היומיומיות שלנו. אם נצעק שנמאס לנו מהעוולות
הסביבתיות )שתמיד גוררות עוולות חברתיות( - מקבלי ההחלטות יבינו
שכדי להישאר בשליטה עליהם לפעול למען הקטנת הזיהום וטיפול בבעיות
בצורה ארוכת טווח. אם לא נקנה מוצרים שפוגעים בסביבה ובבריאות -
בעלי ההון ישקיעו בפיתוח מוצרים בריאים יותר, בתהליכי ייצור מזיקים
פחות )אין "בלתי אפשרי". הכל שאלה של סדרי עדיפויות!(
"we have entered a period of consequences"
הסרט חושף את חומרת המשבר האקלימי הנוכחי. הקללה "התחממות
גלובלית" אינה עוד נבואת זעם של מדענים מפוקפקים )למרות שקבוצות
צער ותקווה. מיקי גולדווסר
ÔÂÈÎË·†‰„ȯËÓ†˙Ó‡
אינטרסים נלחמות להשאיר את המצב כך(
- ההתחממות היא עובדה בשטח. הקרחונים
נמסים. המין האנושי כבר נאלץ להתמודד
עם השלכות רחבות היקף, שהולכות
ומחמירות. השנים האחרונות היו החמות
ביותר שנמדדו, והביאו איתן את המספר
הרב ביותר של סופות קטלניות.
יותר מבעיית הישרדות, יש פה גם שאלה
מוסרית. איזה עולם אנחנו מקבלים לידינו,
איזה עולם נשאיר לילדינו?
הסרט אינו מושלם, אולם כוחו הגדול הוא
בעימותנו עם השאלות הכי חשובות שעלינו
לשאול את עצמנו. אני מאמינה שלפחות
חלק מהצופים לקחו על עצמם את השאלות
המטרידות האלה, וימשיכו לחקור ולחפש
ידע - שידרבן בסופו של דבר לפעילות ולשינוי.
יאה נוספת היכנסו לאתר הסרט:
לקבלת עדכונים על הפעילות הירוקה בטכניון, או כל שאלה / הצעה אחרת
ו אל
Ë¢Ò‡†¨‰·È·Ò‰†˙ÂÎȇ†˙Êί†¨ÔÂÚ·‚†‰È‡Ó†¨ÌÎÏ˘
