// אמנות
אתנחתא
"
בכל פעם שניסיתי לצייר, להעלות
על הבד את זוועות השואה או למצוא
להן ביטוי, כירסם בי הספק האם הדבר
אפשרי", כתב הצייר יצחק בלפר, חניכו של
יאנוש קורצא'ק, בדברי הסבר קצרים לתערוכתו
החדשה. "האם יכול אמן לבטא את האימה
והפחד, את המציאות הבלתי אנושית והלא
נתפשת..?" שאל. התערוכה, שנבחרה לחנוך
את הגלריה החדשה בבית המורה בתל אביב
בסמיכות ליום השואה, משקפת את שאלתו
הגדולה והסבוכה של האמן, שאין לה כנראה
תשובה מוסכמת.
הדובר המרכזי באירוע, פרופ' משה צוקרמן,
נשא הרצאה מאלפת שנסובה על השאלה אם
ייתכן ייצוג אמנותי של השואה. הוא ציטט את
ההוגה הגרמני היהודי תיאודור אדורנו, שאמר:
"אחרי אושוויץ כתיבת שיר היא מעשה ברברי",
מאחר שלדעתו התרבות והאמנות, שהיו צריכות
לעמוד בפרץ מול המעשה הנאצי הנתעב, כשלו
לחלוטין. וכך, במקום שבו היתה האמנות הגבוהה
והנשגבת ביותר - צמח הרוע האימתני ביותר.
אדורנו, יש להוסיף, שינה בהמשך את עמדתו
ואחרי שקרא את "פוגת המוות" שכתב המשורר
פול צלאן אמר שעל האמנות לתת ביטוי לסבל
המעונה, כפי שהמעונה זכאי לצעוק את סבלו.
בהמשך הרצאתו סקר צוקרמן מספר
ניסיונות מוכרים שנעשו בעבר במטרה להציע
ייצוג אמנותי של השואה, כמו למשל סדרת
הטלוויזיה "שואה" והסרט "רשימת שינדלר",
שלדעתו לא עמדו במשימה. לעומתם, קלוד
לנצמן, יוצר הסרט "שואה", הודה מראש שאין
הוא יכול לייצג את השואה ולפיכך העניק
את הבמה לניצולים שסיפרו לנו מה קרה שם.
וכך, אף שלא היה בכוחו של הסרט לספר איך
היתה השואה, הוא ניסה והצליח לספר לנו איך
הניצולים זוכרים אותה, ובכך התקרב מאוד
לסיפור האותנטי.
בהתייחסו לאמנותו של יצחק בלפר הסביר
צוקרמן כי בניסיונו להתמודד עם השואה בכלי
אמנותי ובבחירת נשוא הציורים - שרובם
מציגים את יאנוש קורצ'אק מוקף ומלטף את
תלמידיו שמבקשים לחבקו - הופך היסוד
הביוגרפי של קורצ'אק לחלק מהביוגרפיה של
האמן, ובאמצעות האמנות, גם לביוגרפיה של
כולנו. לדבריו, הציורים הללו נהפכו למסמך
אמנותי של תקופה נוראה שבולטת בה בחירתו
של בלפר להתרכז דווקא בתקווה, להאמין באדם
ולגלות את האור באפלה הגדולה.
בגלריה הצנועה והנאה הצבועה לבן וגם
במסדרון המוליך אליה תוצג בחודשים הקרובים
התערוכה המרגשת של בלפר, שאותה אצרה
שרה כהן בונן (לשעבר מפמרי"ת האמנות
במשרד החינוך). לצד תמונות של קורצ'אק
במהלך עבודתו ובחברת תלמידיו מוצגים
דיוקנאות של יהודים בשחור/לבן, יחידים
ומשפחות שעיניהם מוצפות אימה.
מזכ"ל הסתדרות יוסי וסרמן, שבירך את קהל
המורים והמחנכים שהגיעו להשקת התערוכה
והספר האוטוביוגרפי החדש של בלפר, "בית
לבן בעיר אפורה", שיבח את רעיון הגלריה
האמנותית שהוקמה במטרה לשמש אכסניה
מקצועית ליצירות של מורים ולחשוף אותן
לקהל הרחב, ובירך את יזמיות הקמתה, כהן
בונן וליאורה אלמוג, יו"ר סניף תל אביב של
הסתדרות המורים. גם הוא התייחס בדבריו
לקורצ'אק והדגיש כי דרכו היא מופת ודוגמה
וכי על כולנו, המחנכים והמורים, ללכת לאורה.
בלפר, שהוזמן לדבר אחרי וסרמן, הקדיש
מטבע הדברים את רוב דבריו לקורצ'אק ובחר
לקשור אותם גם להיבט האופטימי באמנותו.
על פי תיאורו, בבית היתומים נהגו כבוד ואמון
רב כלפי התלמידים (בני 7-51) וזכויותיהם
נשמרו בקפדנות. "הבית (כך מכנה בלפר
את בית היתומים עד היום, י.א) התבסס על
ניהול עצמי של התלמידים, פעלה בו מועצה
שנבחרה על ידי פרלמנט תלמידים, בית משפט
בן חמישה חברים/תלמידים והיה גם תקנון שחל
על כל בני המקום - ילדים ומבוגרים. "אף
מורה לא הרים שם קול על ילד ואם זה קרה,
התלמיד הסביר לו שבהתנהגותו הוא הפחיד
אותו ובשל כך הוא מעמיד אותו למשפט",
הדגים בלפר לקול צחוקם של המורים בקהל.
הוא לא החמיץ את ההזדמנות ופנה אליהם
בבקשה - עשו יותר למען הבנת נפש הילד,
תנו בתלמידים אמון, כבדו אותם יותר. ניכר
היה שהוא מאמין בכך מאוד.
יעל אפרתי
גלריית האמנות
של המורים
תערוכה מרגשת של הצייר יצחק בלפר, חניכו של קורצ'אק,
זכתה להשיק את הגלריה החדשה בבית המורה בתל אביב
מתוך "השיר של לולה".
פונה לדמיונם של הצופים
צילום: גדי דגון
צילומים: ברני ארדוב
הצייר יצחק בלפר
בתערוכה מציוריו
בבית המורה
יוני 4102
<
23 שיעור חופשי
