// שולי לב־אלג'ם
קורותיי כמורה
פ
רופ' שולי לב־אלג'ם התמנתה השנה
לראש החוג לאמנות התיאטרון
באוניברסיטת תל אביב. קודם למינוי,
לב־אלג'ם היתה מרצה בכירה, חוקרת ומורה
מעשית בחוג, אולם מינויה הפתיע רבים: היא
לא היתה הבחירה הטבעית לתפקיד, מאחר שלא
באה מתוך חוגי התיאטרון - אלא פיתחה תחום
שעד כה נחשב לענף של התיאטרון או מעין
חברה בת שלו: התיאטרון הקהילתי.
בנוסף לרזומה המרשים שלה במחקר, לב־
אלג'ם היתה גם שחקנית מקצועית וביימה
בתיאטרון הקהילתי. כיום היא גם משמשת
יו"ר הוועדה המקצועית של לימודי התיאטרון.
לדבריה, ההתנסות המעשית שלה בהוראת
התיאטרון בבית ספר, שאליה התגלגלה בראשית
שנות ה־08 באקראי, גרמה לה לפנות למחקר
בתחום שמשלב חינוך וקהילה עם התיאטרון.
שנה אחת בהוראה - אולי משם הכל החל.
היית שחקנית ויכולת להשקיע בכיוון אחר
לגמרי בבניית הקריירה שלך. אלה היו השנים
היפות שלך, מדוע בעצם בחרת ללמד בבית
ספר?
"יותר נכון לומר שנקלעתי להוראה. אחרי
שסיימתי את התואר שלי במשחק ב־5791, הייתי
שחקנית במשך כמה שנים ואז החלטתי לחזור
לתואר השני, ללימודי תיאטרון קהילתי. כך
התחלתי את המסע הארוך שלי לכיוון מחקר
בתחום התיאטרון הקהילתי. בשעתו לימודי
המשחק נמשכו ארבע שנים כחד-חוגי מורחב.
כבוגרת החוג המשכתי בעשייה מגוונת
בתיאטרון. העולם אז היה מסודר מאוד. היה
תיאטרון מוביל, רפרטוארי, והיה תיאטרון
מסחרי. לא היה קשר בין הבידורי לרפרטוארי.
אדם שגמר לימודים, כמוני, היתה לו שאיפה
להשתלב ברפרטוארי.
"אני למדתי פיתוח קול והיו לי המון
אפשרויות להתפרנס. מצד אחד שיחקתי בהצגות
על פי מחזות של בקט ופינטר לצד גד קינר
(קודמה כראש החוג) שביימה שוש אביגל ז"ל,
ומצד אחר גם הייתי זמרת ליווי של צביקה פיק.
בשלב מסויים עבדתי גם בתיאטרון של אורנה
פורת. המנהל האמנותי, רז אמיתי, הגה רעיון
שאקדם פרויקטים חינוכיים. וכך יצרתי אירוע
שבו אני מסבירה לתלמידים מה זה תיאטרון.
נסעתי בכל הארץ, הופעתי גם בערבים של
מורים, וזה התחיל לעניין אותי מאוד. כשחקנית
אני יודעת מה הערך הנפשי של עיסוק ביצירה,
והרגשתי שאני רוצה לעשות משהו שישתף גם
אנשים שהם לא אנשי תיאטרון, מורים ותלמידים
למשל. אביגל הציגה לי את התחום החדש אז,
שנקרא תיאטרון קהילתי. 'זה יתאים לך', אמרה.
היא עודדה אותי ללכת לבית ספר ולעשות
שם פרויקט".
מצוידת בברכת הדרך של אביגל, ב־2891
החלה לב־אלג'ם לעבוד ב"אורנים", בית הספר
היסודי של נווה מונוסון. המנהלת היתה ציפי
דרוקר, שהאמינה בה ונתנה לה שעתיים
בימי שישי, שהיו מוקדשות לתיאטרון. "היא
ביקשה ממני תוכנית עבודה. הייתי בתחילת
דרכי וחשבתי איך למשוך את התלמידים לתוך
התחום. אמרתי - אבנה תוכנית לימודים שבה
קצת מההיסטוריה של התיאטרון, אלמד על
המקורות של התיאטרון - למשל הפולחן
של דיוניסוס. הרעיון המרכזי היה לבנות את
האביזרים שהשתמשו בהם בעבר בתיאטרון.
השחקנים היו מוגבהים על פלטפורמות והיה
דגם מסוים של מסיכות. החלטתי לעשות סדנה
שנעשה בה תרגילים באימפרוביזציה, נשלב
טקסטים קדומים ונבנה אביזרים. כך, עשיתי
תרגילים מתוך סיטואציה דרמטית שנלקחה
מ'אדיפוס'. קראתי לתלמידים את הטקסט במשך
השנה. הבאנו את זה לחיי היום-יום, ובסוף השנה
לקחתי אותם לאמפיתיאטרון בקיסריה כדי
לעלות את המחזה שכתבנו. כשהגענו לקיסריה
הראיתי להם מה ההבדל בין עבודה בחלל קטן
לחלל גדול, בשטח. חלק מהתלמידים היו הקהל,
קיבלו פידבק ואז התחלפנו".
איך התקבלת בבית הספר?
"ציפי היתה מנהלת משכמה ומעלה ונוצר
בינינו דיאלוג פורה מאוד. כיום אני חושבת על
כך שהקבלה שלה היתה יוצאת דופן ממש. זה
נבע מכך שהיה לה ראש גדול. היא סמכה עלי
אף שלא היה לי שום ניסיון בהוראה, ונתנה
לי לעבוד עם כיתה ח'. ציפי הבינה על מה
אני מדברת ונתנה לי משאבים. היא התלהבה
מהרעיון שנבנה אביזרים, והסכימה שנצא לטיול
לקיסריה".
בסך הכל, עבדה לב־אלג'ם שנה אחת
בהוראה במערכת החינוך, אך הרושם לא נמחה.
"התחברתי מאוד לחדר המורים, אף שבאתי לבית
הספר רק פעם בשבוע, ביום שישי. הרגשתי
שם נוח. אהבתי את הפתיחות ואת האופן שבו
המורות התגייסו לפרויקט. אחרי פסח נולד
הרעיון שאעזור לביים את מופע סוף השנה.
הרעיון שלי היה שנשתף את התלמידים בבחירה
של הטקסטים. לא כפיתי עליהם, אלא באופן
אינטואיטיבי ביררתי מה הרצון של הילדים,
איפה הם מרגישים נוח, וכך גם המורים. היתה
עבודת צוות טובה מאוד. לא היה לי ניסיון
בבימוי קהילתי, כי רק התחלתי את הלימודים,
אבל השנה הזו נתנה לי ניסיון רב.
"היתה שנה מדהימה. החיבור עם צוות
המורים, עם התלמידים ועם ההורים התהדק
לקראת המופע הסופי והטיול. הטיול לקיסריה
הראה לי כמה ההתנסות היתה מעניינת עבור
התלמידים. זה לא גיל שבו אפשר להעריך אתרים
היסטוריים, אבל הם נכנסו לזה: התלבשו, נכנסו
לתפקידים. זה היה מוצלח מאוד".
היה לך קושי בהתמודדות עם המשמעת?
ואיך הצוות קיבל את לימודי התיאטרון?
"זה לא התקבל מיידית בהתחלה. היה
לתלמידים מוזר, וזה טבעי, אבל עם הזמן השיעור
בנה אותם כקבוצה. הם התחילו להיות בקשר
אחד עם השני, וחיכו לשיעורים, משישי לשישי.
לימודי התיאטרון היו בתוך תוכנית הלימודים,
אבל כמשהו ייחודי, העשרה. המורים תפשו
שזה עיסוק שממקד את הילדים ומחזק להם את
הריכוז, והם הכירו גם בערך החברתי המגבש של
העבודה והבינו שדרך התיאטרון אפשר להעצים
אנשים שהיו נחבאים אל הכלים.
"בשלב הסופי, רוב התלמידים עלו על הבמה
והיו חלק מההפקה של ההצגה. זה היה חשוב כדי
ליצור תחושה של שייכות. ההופעה הזו נהפכה
למשהו אנרגטי ודינמי, שהראה מה הכוח של
התיאטרון מבחינת החיבור הבינאישי, הקבוצתי
והקהילתי. זה הגרעין שלמדתי מהעבודה
הראשונית הזו. כל הדברים האלה מגולמים
בפרקטיקה של תיאטרון קהילתי.
"ייתכן שכיום אני יכולה לנסח את זה, אבל
אז חוויתי את זה. העניין הזה של מה עושים עם
המשחק, ואיך מעבירים משחקי תיאטרון בבתי
ספר יסודיים - זה נושא שרק עכשיו מתחילים
להתלבט בו".
מה גרם לך לעזוב בכל זאת את ההוראה,
לאחר שעשית בה חיל? ועם מה נשארת
מהשנה ההיא? מה נחקק בך?
"בגלל הלימודים שלי לתואר שני, לא יכולתי
להתחייב להוראה בטווח הארוך. בדיוק התחתנתי
והיתה לי מחויבות ללימודים. נשארתי עם
ציפי בקשר. התרשמתי מאוד מהאווירה בבית
הספר ומהמורים. לימים גידלתי בנות במערכת
החינוך והניסיון שלי נתן לי פרספקטיבה. דברים
שרואים מבפנים לא רואים מבחוץ, ואסור לעשות
הכללות. זה בסדר להיות ביקורתיים, אבל צריך
להזכיר את הדברים הספציפיים במערכת
שפועלים היטב.
"אני מופתעת מהזיכרון הנהדר שלי מהשנה
הזו. אולי הפרטים נשכחו, אבל החוויה נחקקה.
מעניין אותי לדעת מה קרה בבית הספר מאז,
מה קרה לנפשות הפועלות".
"כשחקנית אני יודעת מה הערך הנפשי של עיסוק
ביצירה, והרגשתי שאני רוצה לעשות משהו שישתף גם
אנשים שהם לא אנשי תיאטרון, למשל מורים ותלמידים"
אדיפוס בבית
הספר היסודי
ראש החוג החדשה לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב
אמנם לא באה מחוגי התיאטרון הקלאסי - אבל ברזומה
שלה אפשר למצוא ניסיון בהוראת התיאטרון כבר
מאת תמירה גלילי
בגילאי בית הספר
לב־אלג'ם. "דרך התיאטרון אפשר להעצים אנשים שהיו נחבאים אל הכלים"
צילום: מור ברנשטיין
שיעור חופשי 32
> 2014
יוני
