// קולנוע
אתנחתא
ב
חודש מארס השנה ביטלה עיריית
רחובות את פסטיבל סרטי הנשים
שהתקיים בעיר במשך עשור. יש
משהו אירוני בביטול הפסטיבל הזה דווקא
השנה, שתירשם כנראה כשנת האשה בקולנוע
הישראלי. למעלה מעשרה סרטים שבמרכז
עלילותיהם נשים, ורובם גם בוימו בידי נשים,
הופקו השנה. ואולי לא אירוניה יש פה אלא
דווקא סימן לאופטימיות, שכן הפסטיבל הוחלף
ביוזמה חדשה - פסטיבל לסרטי ילדים ונוער.
ייתכן שבעירייה החליטו שסרטי נשים כבר
יכולים לצעוד לבד, ויש לעודד כעת קבוצה
נזקקת חדשה, של ילדים ונוער.
להלן רשימה של סרטי הנשים בישראל,
4102: "לוויה בצהרים", "רחוק מהיעדרו",
"אפס ביחסי אנוש", "אנשים כתומים", "יונה",
"בורג", "גט", "הגננת", "את לי לילה", "פרחים
של מרציפן", "פרינסס", "תפוחים מן המדבר".
סרטים נוספים מן הסתם, יצטרפו בהמשך
השנה.
החלוקה לשנים היא כמובן שרירותית.
הליך ייצורו של סרט הוא עניין מורכב שנמשך
מספר שנים, והשנה שבה יצא הסרט למסכים
אינה מלמדת על מגמה נקודתית, ובכל זאת,
הצטברות שכזאת שאין דומה לה בשנים
קודמות, היא תופעה שמחייבת תשומת לב.
זכור גל סרטי לבנון שפרץ לקולנוע הישראלי
לפני מספר שנים, ובשנה שעברה אובחן גל
סרטי אימים כחול־לבן, שכמו רמז על התהליך
המתמשך של אלימות בלתי נסבלת בחברה
הישראלית.
לסרטי נשים יש היסטוריה ארוכה בקולנוע
העולמי, ופחות בקולנוע הישראלי. "אשת
הגיבור", "עתליה", "אביבה אהובתי". סרטי
מיכל בת אדם התמקדו בחוויה הנשית, וכך
דמותה המצטברת של גילה אלמגור מתוך
סרטים רבים. התהליך התחזק ככל שנשים
כקבוצה החלו לקחת מושכות לידיים כיוצרות
הסיפור וכבמאיות. התהליך תפס תאוצה
בשנתיים-שלוש האחרונות עם "למלא את
החלל", "רווקה פלוס" ו"הנותנת", ובאחרונה
"זאת שחוזרת הביתה", שהגדירו נשים כלואות
במערכות יחסים ובמסגרות חברתיות.
בסרטי השנה החוויה הנשית נמצאת במרכז
הבמה. הסרט "פרחים של מרציפן" מתאר אשה
שעוזבת את קיבוצה במסע חיפוש עצמי, ובסרט
"תפוחים מן המדבר" אישה נודדת בכיוון
ההפוך, מהעיר אל הקיבוץ. גם "פרינסס" מתאר
מסע של צעירה מחוץ לביתה. בסרט "יונה",
על המשוררת יונה וולך, המאבק של הגיבורה
הוא להשגת ביטוי אישי. הסרט מתאר פרק
מסוים בחייה של וולך - השנים בתחילת דרכה
כמשוררת ואז סדרה של משברים נפשיים
ותקופות אשפוז במוסד טלביה בירושלים. אם
לחדד את סיפור הסרט, כי אז הוא מתאר את
מלחמתה של וולך למצוא את קולה המיוחד
כמשוררת, להילחם עליו ולהשמיע אותו
בחופשיות, והסרט אכן מסתיים שם ואינו
ממשיך לשנים המאוחרות.
אם וולך היא אשה מוכרת שקולה נשמע
ברמה, דמות האשה בסרט "לוויה בצהריים"
היא זו של האשה הכבושה, השותקת. במידת
מה היא מזכירה את דמותה של חנה גונן,
הגיבורה של עמוס עוז ב"מיכאל שלי", וגם
את הדמות ששיחקה איזבל הופר בסרט "רוקמת
התחרה". זוהי אישה אניגמטית, לא ברורה
לחלוטין. אולי משום שגברים עיצבו אותה
על־פי הסטריאוטיפים של התקופה. מעניין
שכמו "מיכאל שלי", גם "לוויה בצהריים"
מבוסס על יצירה ספרותית שהתפרסמה בשנות
ה־06, מאת ישעיהו קורן.
הגיבורה ב"לוויה בצהריים" משורטטת כמעט
כדמות בסרט אימים, אשה שאנחנו הצופים
איננו יודעים מה היא מסתירה, מה גורם לה
לנוע בסביבתה – מושב בשנות ה־05 - כמתה־
חיה, חסרת רצון, לצד בעלה המשתדל לחברה
לחיים, ואיזו תשוקה שרוחשת בתוכה לילד
בבית השכן, ולחייל שהיחידה שלו חונה בסמוך
למושב. כל הנוכחים בסביבה וכל כוחות הנפש
שלה יובילו בסופו של עניין לטרגדיה.
הסרט "גט" הוא חלק שלישי בטרילוגיה
קולנועית. הגיבורה, אותה מגלמת התסריטאית
והבימאית רונית אלקבץ (שחתומה על הסרט
יחד עם אחיה, שלומי אלקבץ), מנסה להשיג
גט מבעלה הסרבן, שאת נישואיהם המיוסרים
ומייסרים ראינו בסרט הקודם בטרילוגיה,
"ולקחת לך אשה". "גט" מתרחש בחדר
קלסטרופובי בבית הדין הרבני באחת הערים
בצפון, והוא מתעד את הישיבות המייאשות
תוך כדי גלגול סיפור האין־יחסים ואין־אהבה
שבין בני הזוג. האשה מסורבת במשך שנים בידי
הבעל הכבוי והפתטי המודרך על־ידי מידת כבוד
הגבר, ומגובה על־ידי הממסד הדתי. במהלך
הסיפור מצטיירת האשה כחסרת אונים, אסירה
האשה על
העדשה
השנה האחרונה ידעה פריחה של סרטים על נשים
ומאת נשים. האם הקולנוע הנשי באמת שונה
מאת דוד שליט
מהקולנוע הגברי?
אם וולך היא אשה מוכרת שקולה נשמע ברמה, דמות
האשה בסרט "לוויה בצהריים" היא זו של האשה
הכבושה, השותקת. במידת מה היא מזכירה את דמותה
של חנה גונן, הגיבורה של עמוס עוז ב"מיכאל שלי"
ספטמבר 4102
<
43 שיעור חופשי
