א
יזו ילדה היית?
"קשה להפריד את הילדה שהייתי
מהמקום שבו גדלתי - בית ברל, שהיה
בו אז סמינר למורים, שם לימדה אמי אמנות
ואבי לימד תנ"ך וספרות, גיאוגרפיה ומתמטיקה.
אני זוכרת שכשטיילתי במדשאות הייתי שומעת
לעתים את קולו של אבי, המלמד את הנושאים
האהובים עליו.
"אהבתי לטייל יחפה בקמפוס היפה, המוקף
בפרדסים, לקרוא בשמות לאתרים השונים כמו
הייתי אן שרלי וזו אבונלי שלי. אהבתי לשכב
מתחת לעצים, רומן עב כרס בידי, ופעמים
רבות הייתי מניחה אותו בצד ומתמכרת להזיות,
לרומנים שאולי אכתוב בעצמי כשאגדל. גם
בלילות הייתי יוצאת החוצה לפעמים, מוצאת לי
פינה חבויה ומסתכלת בירח ובעננים. מעט מאוד
משפחות גרו אז בבית ברל והחברה היחידה כמעט
היו אחי ענר והחתולים שלנו, שהייתי כותבת
עליהם שירים ולפעמים גם קינות ארוכות, אם
חלילה נדרסו או נעלמו".
מתי פרסמת לראשונה?
"התחלתי לכתוב בגיל 6, כשלמדתי את
הא"ב, ורוב השירים שלי היו קודרים ונוגים.
אני זוכרת שהייתי מראה אותם לאמא שלי והיא
היתה מתלוננת, 'למה הם כל כך עצובים? למה
את כל כך עצובה?'
"אני לא חושבת שהייתי ילדה עצובה, אבל
היתה לי כנראה
מ ו דע ו ת חר י פה
לפוטנציאל הצער
והאובדן בכל רגע
נתון. גם האווירה מסביב העצימה את הרגישות:
בית ברל היה אז יישוב ספר, שהופגז מדי פעם
ממזרח, מקלקיליה. אני זוכרת היטב את המתח
שלפני מלחמת ששת הימים, את האבל הכבד
כשהשכן שלנו נהרג במלחמת ההתשה, ואת
סיפוריה של אמי על בעלה הראשון שנהרג
במלחמת השחרור.
"אמי הרבתה לשתף אותי בזיכרונות מילדותה
בקבוצת כנרת, ביחסיה עם הוריה וגם בקשיי
היום־יום. הייתי ילדה הורית, כמו שאומרים היום,
השתדלתי תמיד להקשיב ולעודד ואולי מתוך כך
צמחה התקווה שלי להיות פסיכולוגית כשאגדל.
הכתיבה היתה בעיני מעין תחביב, ואילו כמקצוע
היה לי ברור שאבחר בכיוון הטיפולי.
"לצערי, ההתנסות שלי בצבא כמש"קית
ת"ש לימדה אותי שעדיף שאטפל בדמויות
בדיוניות ולא באנשים אמיתיים. מצוקות
החיילים כל כך שברו את לבי עד שהייתי
ממררת בבכי מולם ובמקום לחזק אותם הם
נאלצו לעודד אותי ולהבטיח לי שיהיה בסדר,
שהם חזקים. יכול להיות שהמצאתי בטעות
שיטה טיפולית מתוחכמת, כי הם באמת
היו יוצאים מחוזקים מהפגישות, אבל אני
התאכזבתי מעצמי.
"אולי משום כך אני מנסה
בעקיפין ללוות את הגיבורים
הספרותיים שלי בתהליכים
נפשיים שהם עוברים, כמו
הייתי מטפלת שלהם. כשאני
שומעת לפעמים מקוראים
שהספרים שלי גרמו גם
להם לאיזה תהליך מחזק אני
מאושרת ואסירת תודה".
אילו דמויות משמעותיות את
זוכרת מתקופת הלימודים?
"המורה שהשפיעה עלי מאוד לא היתה מורה
שלי, אלא של אחי ענר. איילה פרילוצקי היתה
מורה צעירה לספרות, שנפצעה בתאונת דרכים
והיתה מרותקת לכיסא גלגלים. היא עברה לגור
בבית ברל למשך שנה ואנחנו, ילדים בני 21
ו־31, היינו מבלים אתה שעות בשיחות על
ספרים ועל החיים. היא היתה מורה נפלאה,
גם לספרות וגם לחיים.
"כשהגעתי לתיכון כצנלסון בכפר סבא
פגשתי את המשורר הנהדר אריה סיון, שהיה
המורה שלי לספרות, לשון והבעה. הייתי מחכה
בקוצר רוח לשיעורים שלו, בעיקר לשיעורי
השירה. לפעמים העזתי גם להראות לו שירים
שלי והתגובות המעודדות שלו עזרו לי מאוד.
בכיתה י"א הוא התחיל לנהל חוג לספרות שבו
נכח לצד ענר אחי גם דרור דניאל, שלימים
נודע כסופר ומשורר יוצא דופן, ושם קראנו
בהתרגשות יצירות כמו 'ארץ הישימון' של
ט"ס אליוט ועוד.
"אבל המורה שהכי השפיע עלי היה ללא
ספק המורה שהיה לי בבית, אבא שלי. גם
בסיפורים שהיה מקריא לנו לפני השינה,
סיפורי התנ"ך, סיפורי עגנון ואפילו קפקא, וגם
בהקשבה היום־יומית להסברים ולניתוחים שלו,
גם ספרותיים, גם היסטוריים וגם פוליטיים".
על אילו נושאים את כותבת ומדוע?
"הנושאים שמעסיקים אותי מראשית חיי
ועד היום הם הנושאים האינטימיים. חיי הרגש,
העולם הפנימי, היחסים הראשוניים ביותר.
הורים וילדים, בני זוג. הטריטוריה האינטימית
המכתיבה את מהלך חיינו, במישרין או בעקיפין,
לא מפסיקה לרתק אותי".
ספרי על מפגשים שלך עם
תלמידים.
"באחרונה אני נפגשת
עם ילדי גן חובה וכיתה
א' ומקריאה להם את ספר
הילדים החדש שלי, 'תראו
את הילד!' אני שמחה
להיווכח שהרבה ילדים מזדהים
עם הסיפור ואפילו מקבלים
תחושה של ערך ושייכות. הספר
עוסק בילד שובב ונועז במיוחד
שהמבוגרים גוערים בו ללא הרף, עד שדווקא
בזכות התכונה שמפריעה להם הוא מצליח לחלץ
את סבא שלו. בסופו של דבר המבוגרים מצליחים
לראות אותו כפי שהוא ולהיות פחות ביקורתיים
ויותר תומכים ומתפעלים, כפי שהילד קיווה.
"כל ילד מביא אתו אתגר אחר ובכל ילד יש
איזה אלמנט שהיינו שמחים לשנות או למתן,
אבל הרבה פעמים דווקא בקבלת התכונה הזו
טמונה הברכה והשמחה".
איזה מקום בבית את אוהבת במיוחד?
"בבית אני הכי אוהבת את המרפסת, אף
שהיא צרה וצפופה, כי בלילה האוויר הירושלמי
צונן ונעים, אפילו בקיץ, ואני יושבת שם
ומסתכלת על הירח ועל העננים כמו אז, בבית
ברל, כשהייתי ילדה".
אילו חפצים יקרים ללבך בבית, ומדוע?
"תמיד הייתי נוסטלגית, ועם השנים זה
כמובן מתגבר. החפצים היקרים ללבי הם
האלבומים הישנים, גם אם אין לי הרבה זמן
להתבונן בהם. הידיעה שהם שם חשובה לי. גם
מחברות השירים והסיפורים שכתבתי בילדותי.
לפעמים אני שואלת את עצמי אם הייתי כותבת
לו הייתי גדלה היום, בעידן הפייסבוק. קשה
כמובן לדעת בוודאות אבל אני נוטה להאמין
שמי שזה בנפשו, שמי שזו הדרך שלו, יגיע
אליה בכל מצב".
בנעלי בית
סופר
"אהבתי לטייל יחפה בבית ברל
ולקרוא בשמות לאתרים השונים, כמו
הייתי אן שרלי"
צילומים: מור ברנשטיין
היא היתה ילדה חולמנית
שהתגוררה ביישוב ספר
וכתבה שירים נוגים, גדלה
למש"קית ת"ש שממררת
בבכי מול סיפורי החיילים,
והיום היא מנסה לעזור
לגיבוריה הספרותיים להתחזק
ולהתגבר על קשיים. ובדיוק
צרויה שלו
כמו בילדותה,
עדיין מתבוננת בירח בלילות
מאת רווית שרף
"המורה שהכי
השפיע עלי
הוא אבא שלי"
"החפצים היקרים
ללבי הם האלבומים
הישנים"
שיעור חופשי 13
> 2014
ספטמבר
