י
לדה קטנה מצביעה על דף נייר, ומבקשת:
"אמא תראי, אני מציירת". ובינתיים
האם תוהה מה מציירת ילדתה. זהו,
בתמצית, הפער שקיים בין תפישת המבוגרים
לזו של הילדים בנוגע לפעולת הציור. לדברי
צילה גביש ממכללת אורנים, הדחף לצייר הוא
מולד. "ציור הוא תהליך טבעי ואוניברסלי. כל
ילד, בין אם הוא נמצא במערכת חינוך ובין
אם לא, מלמד את עצמו לצייר".
כל ילדי העולם מציירים בית באותה צורה.
גם אם הם חיים בגורדי שחקים או בבקתה, תמיד
יהיה לבית גג משולש. "הדמות הראשונית",
אותו ציור מוקדם של איש המורכב מראש
וזוג רגליים וידיים, אף היא זהה בכל תרבות.
"ילדים יודעים שלבן אדם יש גוף נבדל, אבל
לא יודעים עדיין לתאם בין ידע הציור שלהם
לידע המציאות. זה תהליך", מסבירה גביש.
כשהם גדלים מעט, מתמלא הציור של
הילדים בקווים, צבעים, במבנים שונים
וצורות שנהפכות בתורן לדימויים. אבל בערך
בשנה האחרונה של גן חובה, לקראת העלייה
לכיתה א', יכולת הציור של הילדים כמו
נפגמת מבחינת הדמיון, היצירתיות והעושר
שבה. הם מתחילים לצייר אותו ציור בדיוק,
הכולל אדמה, שמים, בית ופרח וקשת וגם
כמה לבבות (לרוב אצל בנות). הצבעוניות
שאפיינה את ציורי הילדים בשלבים מוקדמים
יותר, נעלמת. הציור שהיה מופשט יותר לפני
כן, התקבע במפרט הזה
שנראה חקייני ואחיד.
השינוי הזה, המתרחש
ברוב רובם של הציורים
בגילאי גן חובה ומתקבע
בשנים הראשונות של
בית הספר, אינו חלק
מההתפתחות הטבעית
של הציור, אלא להפך.
ה ו א מע י ד על כך
שילדים נאחזים בדגמים
סטראוטיפיים, ובולמים
את ההתפתחות הטבעית
של הציור. לדברי גביש,
"גננת צריכה לספק
תנאים שיאפשרו לילד
ללמד את עצמו לצייר, בלי לבלום אותו.
עליה לעודד את הילד ולאפשר לו למצות
את היכולת שלו. אם אנשים יצליחו להיות
מודעים לפער הזה ויוכלו להבין את הייחודיות
של ציור הילדים, יש סיכוי שייצרו לילדים
סביבה שמעודדת התפתחות".
גביש כתבה יחד עם מלכה האס את הספר
"אמא תראי איך אני מציירת" (הקיבוץ
המאוחד). האס היא מומחית ואשת חינוך
שהקדישה שנים רבות למחקר של הילדות
המוקדמת והציור הילדי, ולימדה במשך עשרות
שנים במכללת אורנים קורס ייחודי על חינוך
באמצעות העשייה הילדית בחומרי אמנות.
גביש ממשיכה את הקורס ומפתחת אותו.
לדבריה, "מבוגר שלא מודע לשפת הציור,
רואה בהתחלת הציור שרבוטים, או קשקושים.
מה שהספר מראה הוא שכל זה חלק מתהליך
מנטלי וקוגניטיבי מאוד".
גביש מסבירה איך תפישת הגננות וההורים,
שאינם מבינים את שפת הציור, בולמת את
התפתחות הילד. "המבוגרים מחכים להבין
משהו בציור הילדי. ולכן, כשסוף סוף מתחילים
הדימויים הראשונים של הציור, כמו בית או
אוטו, הם מתלהבים. בעיניהם, זה נקרא לדעת
לצייר. בזה הם תומכים. לכן, כשילדים מזהים
את הדימוי שמבוגרים מעריכים, הם נוטשים
את הציור בלי הדימויים".
אין להתפלא על כך. "זה הכוח של החינוך",
מרחיבה גביש. "החינוך נבנה מההזדהות של
הילד עם המבוגר, מכך שהוא מזהה את
הציפיות של המבוגר ממנו. בזכות זה אנחנו
יכולים לחנך. כשהילד מזהה שקומפוזיציה של
קווים, צורות או צבעים ללא משמעות מייצגת
היא חסרת משמעות למבוגר, הוא מוותר על
זה. וברגע שהוא מזהה שהמבוגר רוצה עץ,
פרח ובית, הוא מתחיל לצייר עץ, פרח ובית.
ואז כל יכולת הציור שלו מתנוונת".
השינוי מתחיל מוקדם, מרגע שהילד
מודע לציפיות המבוגר,
כאמור, אבל העובדה
שהירידה הגדולה בציור
ניכרת בבית הספר, נובעת
מכך ששם הילד מפנה את
מיטב הכוחות שלו לדרישות
ולציפיות של המבוגרים.
כמו כן, ילד בגיל זה מודע
עוד יותר למה מקובל
ומה לא מקובל. כשם שבן
מבין שכל הבנים משחקים
כדורגל, גם בעניין הציור
מתרחש שינוי תודעתי.
"פתאום ילד צריך לדעת
לצייר, ולדעת לצייר
פירושו לצייר בית, לא
למרוח צבעים. ילדים חוזרים לצייר באופן
אמיתי רק בכיתה ג'".
הזכות לשחרור בציור שווה בעיני גביש
והאס לזכות לחשוב ולדמיין באופן עצמאי.
"ציור באופן עצמאי, ללא התערבות ושיפוטיות
של מבוגר, מאפשר לילד להתנסות, מעודד
אותו לגלות אומץ ולצייר גם אם התוצאה
המתקבלת לא עומדת באיזה תקן. זהו האומץ
לשאול שאלות, לשחק עם רעיונות, ליצור
תיאוריות ואחר כך לשנות אותן. זה מה
שעושים בציור", מספרת גביש.
לפי גישת האס וגביש, באמצעות הפעילות
החופשית והמשוחררת בציור, ילדים מפתחים
את המסוגלות שלהם. ועם זאת, קצב
ההתפתחות הוא אינדיבידואלי. הדגש הוא על
עצם ההתנסות ומה שמשתמע ממנה. "כשילד
בכל גיל לוקח דף לבן, יש לו בעצם %001 של
התנסות, קבלת אחריות, קבלת החלטות. אף
אחד לא אומר לו איפה ומה ואיך לצייר. אף
אחד לא אומר לו 'זה נכון, זה לא נכון', או 'כך
עושים'. הילד, גם אם הוא בן 5 או 6, נכנס
לדיאלוג אישי שלו עם הדף, הקווים והצבעים.
כאן הוא מתמודד עם תסכול. כאן הוא חוגג
הצלחות. כאן הוא מקבל החלטות ומתלבט".
גביש טוענת שה"קלקול" בציור הילדים
מתחיל כיום מוקדם הרבה יותר מבעבר -
כבר בגיל 3-4. "סטודנטית נותנת לקבוצת
ילדים בני 5.3-4 גוש חימר, ואומרת להם
'תתחילו לעבוד'. הם שואלים 'מה עושים?'
היא אומרת 'שום דבר. תתחילו ונראה מה
יקרה'. מה זה אומר? שהם למדו שאם מבוגר
נותן להם חומר לאמנות, זה מגויס למטרה
מסוימת. כיום ברוב הגנים לא רואים עשייה
ילדית משוחררת. בציורים של בני 4-5 כבר
רואים את השמים הכחולים, האדמה החומה,
בית, עץ, פרח, קשת ולבבות".
לגביש אין ספק שהסיבה לכך שהשינוי
בציור מתרחש כל כך מוקדם, היא המירוץ
להישגיות והפלישה של בית הספר לגן. "הזמן
בגן מנוצל ללימודים, במקום לתת לילדים זמן
חופשי", אומרת גביש. סיבה נוספת להאצת
התהליך השלילי הזה היא השימוש במחשב.
"ילדים לומדים מגיל צעיר שבלחיצת כפתור
מתקבלים דימויים. כלומר, כיום צריך עוד
יותר להגן על זכותו של הילד לעשייה ילדית
משוחררת. זו משימה ילדית קשה הרבה יותר.
"כשהגננת מסתכלת על קבוצת ילדי
הגן, היא מבחינה בשונות של הילדים,
באינדיבידואליות שהיא מעבר לקבוצת הגיל
שלהם. ופתאום, כשהיא מסתכלת על הלוח של
הציורים, היא לא שמה לב שאין ייחודיות?"
גביש מתארת סיטואציה שבה צפתה
בגן ילדים: "ליד שולחן צבעי הגואש עמדה
ילדה וציירה במרכז הדף פרח גדול עם
גבעול. נעמדה לידה עוד ילדה, לקחה מכחול
והתחילה לצייר גם היא פרח. כשהראשונה
פנתה אליה ושאלה 'למה את מעתיקה ממני?
בגן לא מעתיקים', ענתה לה השנייה: 'אני לא
מעתיקה, את לא יודעת מה זה', ובסוד אמרה
לילדה שלישית: 'אל תגידי לה, אני עושה
נסיכה'. ובאמת, הילדה התחילה להפוך את
הפרח לשיער של נסיכה".
"ילד יכול לקבל רעיון מילד אחר", אומרת
גביש. "אבל מהרגע הזה, כל המשך הפיתוח
הוא אינדיבידואלי. זה לא טבעי שילדים
עושים אותו דבר. ואם אחד מעתיק, הגננת
צריכה להגיב ולהגיד 'כל אחד מחליט על
הדף שלו בעצמו'".
// ציורי ילדים
חינוך אחר
"ציור באופן עצמאי, ללא
צילה גביש (בתמונה):
התערבות ושיפוטיות של מבוגר, מאפשר לילד להתנסות,
לגלות אומץ. זהו האומץ לשאול שאלות, לשחק עם
רעיונות, ליצור תיאוריות ואחר כך לשנות אותן"
תנו להם לשרבט
הילד מצייר קשקוש בלתי מובן? מצוין! על פי צילה גביש,
המתמחה בציורי ילדים, דווקא כאשר מופיעים בהם בתים, שמים
מאת תמירה גלילי
ופרחים, הדמיון והיצירתיות נעלמים
צילום: תומר נויברג / ג'יני, "הארץ"
שיעור חופשי 12
> 2014
ספטמבר
