מגיעה הביתה ויושבת", היא מוסיפה. "השכונה היתה המקום של
הילדים. משחקי חברה היו פופולריים: שבע אבנים, חיי שרה,
ביצים על הקיר וטנגה. לא היינו יושבים לרגע. אמא היתה
קוראת לנו מהבית, שנעלה. הייתי יוצאת עם אבא לריצה".
שיעורי החינוך הגופני מנסים, אם כן, להחזיר לילדים
את אהבת הפעילות הספורטיבית. "בחינוך הגופני (בשונה
מספורט) אנחנו נותנים להם מגוון אפשרויות בדרך תהליכית,
כדי שילדים יבחרו מה שהם אוהבים", מחדדת חלוואני. "המטרה
שלנו היא שהם ימשיכו בפעילות גופנית כשהם מגיעים
הביתה". קפיצה בדלגיות, למשל, היא פעילות שאפשר לעשות
גם בדירה קטנה. מלבד פעילות זו מחלקים בהפסקות גם קביים,
שמעודדים עבודה על שיווי משקל, קונוסים לחיזוק שרירי
רגליים ועוד אביזרים.
"הפסקה פעילה מספקת לילדים מגוון פעילויות, כך
שלא יהיה להם משעמם, וזה עוזר גם למיזעור האלימות",
מספרת חלוואני. ועדת הפסקה פעילה, הכוללת שני ילדים
מכל כיתה שנבחרים בבחירות דמוקרטיות, היא הקובעת את
אופי הפעילות. לדברי חלוואני, המסרים מצליחים לחלחל
וילדים עוסקים יותר בפעילות גופנית בבית. "ילדים באים אלי
ומספרים לי: 'הצלחתי לקפוץ 02 פעמים רצוף', או משתפים
שנרשמו לחוג התעמלות". לא מכבר בדקו בבית הספר באילו
סוגי פעילות הילדים משתתפים. "בצורה בולטת, רוב הילדים
בבית הספר בחרו בחוגי ספורט: קפוארה, כדורגל והתעמלות
קרקע. בחוגים אחרים בחרו הרבה פחות", מתגאה חלוואני.
פעילות נוספת בעופרים, שגם אותה מובילים חברי ועדת
הספורט בליווי של חלוואני, היא הפסקות בריאות. פעם
בחודשיים כיתה בוחרת מרכיב תזונתי שאותו היא חוקרת,
ואחר כך מפרסמת אותו בסיסמאות וכרזות, וכך חושפת אותו
לכלל תלמידי בית הספר. ביום הנבחר התלמידים מביאים
פרטי מזון שמבוססים על המרכיב, ומחלקים בהפסקה הגדולה.
בנוסף, תלמידים משחקים "חפש את המטמון" באמצעות הטלפון
הנייד ובאמצעות ריקודים; עונים על חידון בחינוך גופני דרך
מכשיר הנייד באתר ייעודי; משתתפים בהפנינג סוף שנה בסימן
"חכמים בשמש"; קוראים ספרים בנושא חינוך גופני; ומעלים
מופע כשרונות צעירים במחול.
במהלך השיחה עם חלוואני והמנהלת בללתי שחר, מתבררת
עובדה מפתיעה. בבית הספר, הממוקם במבנה חדיש, אין אולם
ספורט ראוי לשמו - ושני חדרי כיתות הוסבו לחדר ספורט.
בבדיקה שערכנו התברר שאין חובה לבנות אולמות ספורט
בבתי ספר חדשים וכי ברבים מכלל 071 בתי ספר בחינוך
הממלכתי והממלכתי־דתי בירושלים אין אולם תקני. אין ספק
שהמקרה של ירושלים הוא מקרה מייצג. בתי ספר רבים חולקים
אולם ספורט עם אחרים, או מסבים מקלטים או חדרי כיתות
לאולם. ליותר מ־05 בתי ספר, כ־%03 מבתי הספר בעיר, אין
פתרון כלל.
"בדרך כלל, כשההורים לוחצים, בונים בבית הספר אולם
ספורט, אבל לא בכל מקום הורים מודעים לחשיבות הנושא", אומר
אהרון. הנתונים הללו מדגימים כי למרות "התנופה להצטיינות",
כפי שמכנה אהרון את המהפך שעוברים שיעורי החינוך הגופני,
הם עדיין לא נחשבים חיוניים במערכת החינוך. המחסור במתקנים
הולמים רק מדגיש את הפער בין חשיבות המקצוע בעיני המורים,
לבין חשיבותו בעיני משרד החינוך.
הישגי בסיס
בחינוך הגופני
אליהו אהרון גורס כי חוסר האחידות ברמת הידע
של התלמידים שמגיעים לחטיבות הביניים מבתי
ספר שונים מעכב את התקדמותם. ב־5002 עסק צוות
של מורים לחינוך גופני בשאלה אם נדרשים מבחני
משוב שיבחנו את ידע המינימום של התלמידים
במקצוע החינוך הגופני. המורים הציעו מבחן חובה
המבוסס על הישגי בסיס לתלמידי א'-ו', במטרה
לוודא שכל התלמידים שולטים פחות או יותר באותה
רמה. אף שהמבחנים הללו לא יושמו, נבנה גוף ידע
בצורת פירמידה. כל המטלות הן בסיסיות, ברורות
ומתפתחות זו מזו. ראשית - תנועה בסיסיות: הליכה,
ריצה בשינוי קצב, כיוון וגובה, קפיצות, דילוגים
ועוד. לאחר מכן, שליטה במיומנויות בסיסיות עם
כדור: שליטה בכדור, כדרור, זריקה ותפיסה ודיוק
בכיוון תנועת הכדור - פעולות שיסייעו לתלמיד
לפתח ולתרגל מיומנויות מורכבות יותר. ולבסוף,
מרכיבי כושר גופני כגון מהירות, כוח מתפרץ, דיוק
בתנועה, קואורדינציה והתמצאות במרחב.
ד״ר אליהו אהרון,
מפקח על החינוך
הגופני: "חינוך גופני
הוא הדבר שהכי
חשוב ללמד לחיים.
חינוך גופני מקנה
ערכים בדרך מעשית,
בעוד שבמקצועות
אחרים מקנים ערכים
באופן תיאורטי
בלבד ובדיבורים"
צילום: מור ברנשטיין
שיעור חופשי 31
> 2014
ספטמבר
