Page 14 - מגזין הטכניון | אביב 2007

±¥
Ï È Ù Â ¯ Ù
‡È˘†ÈÈÈˈӆ‰Ú·¯‡†≠†ÌÈÓ‡˙†˙‚ÂʆÈ˘
¢¯Â˘ى†ÈÓ‡˙¢
אלון ותומר פקטור הם צברים. בטכניון הם ידועים כ"תאומי
הפקטור". הם בני 42. גם בצבא שירתו יחד - ביחידת מודיעין
נבחרת. הם למדו בבית הספר התיכון ברחובות - לא באותה כיתה
- ותמיד הצטיינו.
ø˙ÂϘ·†ÌÎφÌȇ·†ÌÈÂȈ‰
"בטכניון שום דבר לא בא בקלות. בבית הספר כן, הציונים הגבוהים
באו די בקלות."
המדע לא זר להם. אביהם, אריאל, הוא דוקטור לביולוגיה. האם,
חנה, היא פסיכולוגית. וגם אחותם, מיכל, הולכת בדרכם ולומדת
מדעי המחשב.
הם חושבים שהצטיינותם אופיינית לבית שבו המדע הוא אוויר
לנשימה. הם נסעו עם משפחתם לסן דייגו, שם עשה אביהם את
הפוסט-דוקטורט שלו. אחרי הצבא נסעו לטייל ביחד, באירופה,
וחצי שנה אחר כך החלו ללמוד בטכניון. תמיד היו מצטייני נשיא.
בשנה הראשונה ללימודיהם גרו ביחד במעונות הסטודנטים. אחר
כך, על פי בקשתם, הם עברו לדירות נפרדות. אבל הם כן לומדים
ביחד, בניגוד לסרג' וקווין. "בטכניון גילינו שזה מועיל ואפקטיבי,"
הם אומרים. ביריד התעסוקה האחרון "נחטפו" שניהם על ידי חברה
מובילה, ואכן - הם גם מתחילים לעבוד ביחד באותה חברה. "נציגי
החברה התלהבו ואמרו שהם מקבלים שני מצטיינים במכה אחת,"
הם צוחקים ומזדרזים להוסיף: "הבהרנו להם שזה לא שניים במחיר
אחד."
גם להם אין חברות עדיין. "בנות כנראה נרתעות מעיסקות חבילה,"
הם מנסים למצוא הסבר.
הם כבר שמעו את כל הבדיחות האפשריות על תאומים. אין אחד
שלא שואל אותם אם הם לא מתחלפים ביניהם במבחנים. "אנחנו
מחייכים בנימוס," הם אומרים, ואלון מודה: "אם לא היה לנו אותו
ממוצע, אם אחד מאיתנו היה טוב יותר, יתכן שהיתה נוצרת אי
נוחות מסוימת."
¢ÌÈÈ˙¯„Ò†ÌÈÈÈˈӢ†Ì‰†®π∂†ÚˆÂÓÓ©†¯Â˘ن¯ÓÂ˙†ÔÂχ†®π∏†ÚˆÂÓÓ©†ÌÂÏ·ʯ†ß‚¯Ò†ÔȘ†ÌÈÓ‡˙‰
¢ÌÈÚȘ˘Ó†ÆÌÈÂÁÓ†‡Ï¢
קווין וסרג' הגיעו מבלגיה לארץ לפני כארבע שנים. אביהם הוא רופא הקהילה היהודית
באנטוורפן ואמם עורכת דין. הם סיימו את לימודיהם בבית הספר התיכון בגיל 61,
ומיד אחר כך עלו לארץ.
"מחוננים? לא, פשוט משקיענים," הם אומרים. "אנו מציבים בפנינו משימה בלתי
אפשרית והולכים עם זה עד הסוף."
המשימה, במקרה זה, היתה ללמוד בטכניון בפקולטה להנדסת חשמל, ובמגמה הכי
יוקרתית ואתגרית - חשמל-פיסיקה, וכל זאת בלי שליטה מלאה בשפה העברית. "כבר
בבלגיה ידענו לקרוא ולכתוב בעברית, ודיברנו לא רע," הם אומרים. "היום העברית
הטובה שבפינו נובעת מהרצון להשתלב בחברה הישראלית. רוב חברינו צברים."
התאומים הצעירים מתגוררים בדירה משלהם בנשר הסמוכה לטכניון, וההורים, כמו
גם סבתא וסבא, באים לבקרם מדי שנה. בקיץ, כשיהיו בני 02, הם יסיימו את לימודיהם
בטכניון. מאז החלו את לימודיהם, מדי סמסטר, הם מצטייני נשיא וציוניהם משתפרים
כל העת.
ø‰·¯‰†ÌÈ„ÓÂÏ
הם צוחקים. "בטכניון אין ברירה."
øÌÈÈÈˈÓφ̂
"בעיקר למצטיינים. אם אתה רוצה להצליח אתה חייב להתאמץ ולאהוב את המקצוע."
øÌ˙„ÏÂ˘†Ê‡Ó†ÌÚنȇ†Ì˙„¯Ù
"אולי פעמיים, בחופשות נפרדות. אבל אנחנו עושים הכל ביחד."
øÌÎφ˘È†˙¯·Á
"עדיין לא," הם צוחקים במבוכה. "כאשר בת נפגשת עם אחד מאיתנו, היא אומרת
שהוא חתיך. כאשר היא נפגשת עם שנינו ביחד, פתאום אנחנו רק חמודים."
ø‰‡Ï‰†‰ÓÂ
"רצינו לעבוד בתעשייה הבטחונית, אבל לא יקבלו אותנו כל עוד אין לנו אזרחות
ישראלית," הם אומרים באכזבה. "אז נעשה תואר שני, נתגייס, ואז - עבודה וחיים
בישראל. אין לנו מה לחפש בבלגיה, למרות שאנחנו דור שביעי באנטוורפן."
שיפור מתמיד.
אלון, קווין, תומר וסרג'