קמחי כתב על "מדינת קומבינה", שבה הכל
אפשרי עם "טיפ טיפת עזרה מידידים"; ואלון
אולארצ'יק, כמעט באותו הזמן, כותב את
"ארץ מלח" על מדינה שפניה נשתנו ללא
הכר: "ואולי לא מאוחר להציל את הדבר,
שעליו אמרו מזמן, בשבילו אנחנו כאן...".
ד"ר אלירם: "זהו סוג של תגובה למדינה
שאינה יכולה, אולי אינה רוצה, למצוא את
הדרך לבדל את עצמה או לשרטט לעצמה
זהות, מדינה הרוצה להשתייך לכפר הגלובלי
ולהיות ככל היתר. יחד עם זאת, על רקע ריבוי
אירועי ה'שירה בציבור' וחבורות הזמר, דומה
כי בשנים האחרונות מתחדשת קרנו של הזמר
הישראלי, וכבר הגדיר פרופ' אמנון רובינשטיין
ואמר, כי תופעת השירה בציבור היא תחליף
המדורה של הצבר המתבגר, המתגעגע
לארץ שנעלמה. זהו סוג של אנטיתזה
לאינדיבידואליזם. אנשים רוצים לשיר
ביחד ולהתחבר מחדש. תוכניות הטלוויזיה
הפופולאריות כמו 'לא נפסיק לשיר' וגם 'כוכב
נולד' מנערות את השירים של פעם ומלבישות
אותם בלבוש חדש, וכך מנגישות אותם לדור
הצעיר. יש לברך על כך".
20
דמותו של "שרוליק" הלכה והתפוגגה
בד בבד עם התפוגגותו של מיתוס הצבר.
בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים
נזנחו ערכי "הביחד" ופינו מקומם לערכים
קפיטליסטיים של תחרותיות, הישגיות,
אינדיבידואליזם ונהנתנות, ואלו קיבלו ביטוי
גם במילות השירים. בשנת 6791 כתב שייקה
פייקוב את השיר "ארץ" - "ארץ, ארץ, ארץ,
ארץ תכול אין עב...ארץ שנאהב, היא לנו
אם ואב.." - שהוא שיר אהבה תמים לארץ
ישראל, אך כבר שנתיים קודם לכן הוא מרגיש
בשינוי המתחולל וכותב: "שלום לך ארץ,
ארץ נחמדת, למה נרדם התור בגנך? למה
חדלו שירייך לפרוח? למה נדם קולך?". נעמי
שמר כותבת על היאחזות הנח"ל בסיני, שבה
היא פוגשת את ארץ ישראל הישנה, אבל -
מדגישה ד"ר אלירם - "זה לא כאן, זה בסיני".
יהונתן גפן כותב בתקופה המדוברת את שירו
המפורסם "יכול להיות שזה נגמר": "אמרו
שפעם היה כאן חלום נהדר, אבל כשבאתי
לראות לא מצאתי שום דבר..."; עוזי חיטמן
כותב באותה נימת געגועים את "ארץ הצבר":
"הייתה או לא הייתה, אני עוד חי איתה, תחזירו
לי אותה, למה שהיא הייתה"; אהוד מנור כותב
את "אין לי ארץ אחרת" בתקופת מלחמת
לבנון: "גם אם אדמתי בוערת...לא אשתוק, כי
ארצי שינתה את פניה".
המהפך הזה הוא תוצר של שינוי אידיאולוגי
ומחשבתי, שהתרחש בישראל כמו במדינות
רבות בעולם, ותוצאותיו קיבלו ביטוי לא
רק בספרי ההיסטוריה, אלא גם בשירים.
גם עלייתו של הזמר המזרחי בעשורים
האחרונים מקבילה לירידת קרנו של השיר
הארץ ישראלי וקשורה בקריסת דמות הצבר
האליטיסטית ששלטה כאן".
מה לא עשינו? איפה טעינו?
בצד מלחמות ואינתיפאדות, הסכמי
שלום ופיגועים, מהפכות כלכליות וחברתיות
ורצח ראש ממשלה, עשה השיר הארץ-
ישראלי משנות ה-08 ועד היום כברת דרך
ארוכה, כשהאופי האינדיבידואליסטי כובש
את המנעד המילולי. "יותר 'אני', פחות
'אנחנו'", אומרת ד"ר אלירם, "אם בשנת
1891 עוד כתב עוזי חיטמן 'איפה הפשטות
ההיא והתמימות ההיא, עם הדלת הפתוחה,
כשהארץ הזאת הייתה משפחה...', הרי ששירי
העשור שלאחר מכן מבטאים שבר ערכי
והידרדרות מורלית, ומשקפים את השינוי
ביחס לאהבת המולדת מצד הדור הצעיר.
ביום העצמאות כבר מוכרים דגלוני ארה"ב
בצד דגלי הכחול-לבן שלנו. אהבת הארץ
נפקדת מן הטקסטים".
בראשית שנות ה-0002 כתב קובי אוז
את שירו "יושבים בבית הקפה": "מה לא
עשינו? איפה טעינו? הלכה המדינה"; תמיר
עלייתו של הזמר המזרחי
בעשורים האחרונים
מקבילה לירידת קרנו
של השיר הארץ ישראלי
וקשורה בקריסת דמות
הצבר האליטיסטית
ששלטה כאן
"אנו אוהבים אותך מולדת,
בשמחה, בשיר ובעמל",
כותב אלתרמן בשנות
ה-03. מולו, במרחק של
כשמונה עשורים, כותב
אביב גפן "עורי עור מולדת
אהובה, כי אנחנו עייפים
מאוד, ...תני לי ת'כוח
לאהוב אותך...".
ד"ר טלילה אלירם
לד"ר אלירם שני תוארי דוקטור
מאוניברסיטת בר-אילן. כשסיימה את כתיבת
הדוקטורט הראשון שלה בפסיכולוגיה, תוך
כדי עבודה כפסיכולוגית, ויצאה לשנת שבתון,
החליטה "לעשות לנפש" וללמוד באחד
מהקורסים במחלקה למוזיקה באוניברסיטה.
מפה עברה ללימודים מסודרים לתואר שני
ולכתיבת עבודת מחקר בנושא הזמר העברי,
פיונו
ִ
ובעקבותיה דוקטורט נוסף בנושא א
המוזיקלי והחברתי של הז'אנר שירי ארץ
ישראל, בהנחיית פרופ' אדווין סרוסי. משנת
5991 ד"ר אלירם מלמדת וחוקרת את נושא
הזמר העברי ומכהנת כמנהלת המרכז לחקר
השיר הישראלי בבר-אילן.
המגזין של אוניברסיטת בר-אילן
בר-שיח
