32 / 60
אבטחת המדינה
אוקטובר-נובמבר 4102
הביטחון
| 32
אלכס נחומסון*
לצד האיומים הפיסיים המוחשיים
והוירטואליים כגון הסייבר, קיימים איומים
אחרים ובעיקר, איום החתרנות, החתירה
תחת אושיות המדינה, ערעור ביטחונה
הפיסי, המרקם החברתי שלה והחלשת
מעמדה המדיני תוך יצירת דמוניזצייה של
המדינה, התנהלותה ויעדיה. האם האיום
הזה מאובחן ומטופל?
מנהל ביטחון (מנב"ט) של מתקן מאובטח פועל על בסיס תוכנית
אבטחה, שמהווה מענה לאיומי הייחוס.
האיומים הינם נגזרת הערכה עצמית של המנב"ט ושל הגוף המקצועי
שמנחה אותו. איומי הייחוס הם חיצוניים ופנימיים.
האיומים כוללים בעיקר את ההיבט הפיסי - חיי אדם ושלמות
הרכוש.
מול איומים אלה וכפועל יוצא של תוכנית האבטחה, מופעל מערך
אבטחה הכולל כוח־אדם, אמצעים ונוהלים והנשען על מודיעין
והתרעות, מערך שמייצר הרתעה,מניעה וסיכול ומעניק, למתקן את
התוצר שמוגדר "ביטחון". הביטחון מאפשר את קיום השגרה במתקן
ואת הפעילות הייעודית התקינה (עסקית או שירותיות), זאת בהתאם
לאופי המתקן.
ומהמיקרו למקרו
אבקש להקיש מעקרונות אלה את תפישת האבטחה של מדינה
לצורך שרידותה והענקת ביטחון לתושביה.
על ביטחון המדינה מופקדת הממשלה, שמתווה מדיניות כוללת
המתורגמת לפעולות אבטחה וסיכול באמצעות צבא, משטרה, שירותי
ביטחון וגופי מודיעין.
מערכת כזו פועלת כנגד איומים פיסיים־חיצוניים(צבא של מדינות
עימות וארגוני טרור חיצוניים) וכנגד איומים פיסיים־פנימיים (בעיקר
תשתיות טרור).
מדינת ישראל מאז הקמתה עוסקת באופן אינטנסיבי בפעילות
צבאית בלוחמה בטרור (לוט"רית) ובפעילות מודיעינית לטיפול
באיומים כאלה, במידה רבה של הצלחה ולראייה, המדינה מתקיימת,
משגשגת באופן יחסי ומעניקה ביטחון סביר לתושביה. כך הם הדברים
על־פני שטח.
תפישת הביטחון של מדינת ישראל
השאלה שחייבת להישאל היא, האם ה"פק"מ" של המדינה, אותה
"תפישת הביטחון של ישראל", כוללת את כל סל האיומים ואם היא
אכן כוללת, האם כל האיומים זוכים למענה הולם?
בגרעין תפישת הביטחון של ישראל מוגדר הצורך העיקרי " הגנת
קיומה של המדינה והאינטרסים שלה בפני איומים אפשריים".אותם
"איומים אפשריים", שהמדינה הגדירה, נובעים בעיקר מצבאות של
מדינות עימות ומארגוני פעילות חבלנית עויינת (פח"ע), כלומר,
האיומים הפיסיים מאופיינים ומטופלים בהתאם לדוקטרינה, שעיקרה
"הרתעה, התראה והכרעה". שלושת המרכיבים של הדוקטרינה
מסופקים על־ידי צה"ל, משטרת ישראל וגופי המודיעין והסיכול.
החתרנות כאיום מרכזי
לצד האיומים הפיסיים המוחשיים והוירטואליים כגון הסייבר,
קיימים איומים אחרים ובעיקר, איום החתרנות. חתירה תחת אושיות
המדינה עירעור ביטחונה הפיסי והמרקם החברתי שלה והחלשת
מעמדה המדיני תוך יצירת דמוניזציה של המדינה, התנהלותה ויעדיה.
אין לי כוונה לעסוק במסגרת מאמר זה בישויות שעוסקות באופן
שוטף ואינטנסיבי בחתרנות כנגד המדינה,בסייעניהן ובתשתיות,
שמעניקות להם את הלגיטימיות וחופש הפעולה. למי שהנושא אינו
מוכר דיו,ימצא סקירות רבות בתקשורת לגווניה וכן בשני ספרים
בן־דרור ימיני
מכוננים, שראו אור לאחרונה - "תעשיית השקרים" של
, שעשו עבודת קודש בליקוט
טוביה טננבאום
ו"תפוס ת'יהודי" של
הפרטים בניתוחם ובהצפה במלוא העוצמה של הנושא המדאיג
והמדהים.
אתייחס לצורך בטיפול באיום מסוג זה ולשאלה, האם מדינת ישראל
מציבה מולו מענה כל־שהוא.
החתרנות מטבעה נועדה לכרסם ביסודות המדינה כדי למוטטה
ולגרום לה לקריסה פנימית. זהו איום קשה לא־פחות מכלל הסיכונים
הפיסיים הגלויים והמאובחנים ולכן יש לראות בחתרנות איום קיומי
ממדרגה ראשונה.
סיכול החתרנות נמצא בעיקר באחריות שירות הביטחון הכללי
(השב"כ) ובחלקו, באחריות המשטרה בהיבט הפלילי. השב"כ אמור
לאתר את הפעילות הזאת ואת מחולליה, למנוע אותה ולסכלה בעיבה.
האם החתרנות כוללת הסתה של מגזרים לגזילת קרקעות מדינה?
תמיכה בהסתננות בלתי־חוקית למדינה? פעולות לסיקול החלטות
הממשלה? החדרת "חפרפרות" מטעם החתרן אל תוך מערכות
הממשל, המשפט ורשויות מדינה אחרות? בידוי ראיות נגד המדינה,
צבאה וכדומה לצורך הפיכתה למוקצים בקהילה הבין־לאומית? הזרמת
כספים מישויות זרות למימון כל אלה? התשובה הינה, כן.
האם זה נעשה?
התשובה הינה כי במידה והשב"כ ומשטרת ישראל, אכן פועלים
לסיכול החתרנות, התוצאה בשטח אינה ניכרת.
האם יש מקום לחשוד שאלה אינם מזהים את האיום ואינם פועלים
נגדו? הסיכוי לכך קלוש עד אפסי.
*הכותב הינו יו"ר ה"פורום לביטחון ואבטחה בישראל" לשעבר
תעלומת החתרנות
כאיום נעלם