גם שירה סטירית כעין פופולרית ואף מערכונים
סטיריים, במיוחד את הטקסטים של חנוך לוין,
מחדדת את הסרקאזם החריף שהאמירות המטה-
ו מיועדות לעורר אותו.
ֵ
לשוניות של של
במקרים אחרים ברומן אנו נתקלים דווקא בקושי
של רותה להתמודד עם הדינמיות והחדשנות של
השפה, בייחוד כשזאת משקפת הלכי רוח חדשני
–
ים ונוקטת מונחים פוסט מודרניים, או מעין
התנשאות לשונית-ניסוחית, שרותה סולדת מהם,
בדומה לביקורת שתוצג בהמשך על נושאי המגדר.
22. אמנם היועצת בבית הספר שלנו אומרת
לדי, לא ילדותי, אבל אני אומרת ילדותי כמו
ַ
י
שאמרו פעם. את הילדי אני משאירה לבחורות
שיש להן שני שמות משפחה ובמקום שכל ישר
יש להן אינטליגנציה רגשית. )עמ' 242(
32. אני לא סובלת את זה שמישהו קורא לבן
משפחה של מישהו אחר 'סבא' או 'אבא' במקום
'סבא שלך' או 'אבא שלך'. מה קרה? גם אתה
נהיית נכד שלו פתאום? )עמ' 972(
42. דליה ואני התחלנו לדבר על הכיבוד שנגיש
לאורחים בשבעה, מה שהיא קראה בחגיגיות רבה
'תקרובת למנחמים', כי תקרובת זה יותר מכובד
מים של המילה מנחמים,
ֵ
מסתם כיבוד, ושלוש המ
בייחוד השתיים הסמליות הרצופות בסוף, עושות
שפתיים שמאוד מתאימות להבעתה הכללית.
)עמ' 782(
בדוגמה 42 ישנו ניסיון לשייך למילה מנחמים
דרך תצורה אונומטופאית ויזואלית, המנסה ליצור
קשר בין מנח השפתיים בעת הגייתה לתמונת
החפץ שאותו היא מייצגת )צרפתי, 1002( ובמק
–
רה זה תמונת ההבעה של פני האבלים. האונומ
–
טופיאה שייכת לתחום הפונטיקה והפונולוגיה
יחד עם תחום הסמנטיקה. כיוון שהמילים האו
–
נומטופאיות הן בעלות מבנה פונטי המשקף דמיון
בין המסמן למסומן, הן למעשה היגד מטה-לשוני
עקיף. אך כאמור, אין כאן אלא מטה-לשון לכאו
–
רה, הטומנת בחובה ביקורת על החברה.
בנוסף לתחום הלקסיקון והגדרתם המחודשת
של מילים וביטויים, יש בדבריה של רותה
מבעים מטה-לשוניים ישירים מתחום התחביר
והמורפולוגיה:
52. פתאום הבנתי כמה מורכב המשפט הפשוט
'והיו לבשר אחד', ואיזה גאון מי שכתב אותו, כי
'בשר אחד' זה באמת צירוף נפלא, טוב מאוד,
ואולי אפילו יותר ממה שהוא מתאר." )עמ' 57(
62. ביימתי את עצמי בלב, בהוראות קצרות,
ברורות. בהתחלה בגוף שני: קומי, שבי, ומיד
לניסוח יותר מקצועי של מחזאית שכותבת את
ה שלום, מוחה
ָ
עצמה: מחייכת, נאנחת, עוש
דמעה. )עמ' 291(
בדוגמה 52 נעשה שימוש פוליסמי במונחים
התחביריים: משפט מורכב ומשפט פשוט, אחד
כצירוף כבול מונחי והאחר צירוף כפשוטו, המת
–
ייחס למשפט שבטקסט המקראי. השימוש הפו
–
ליסמי הזה הופך את האמירה המטה-לשונית
למטה-לשונית לכאורה, וניתן בה ביטוי למידת
הקרבה והאינטימיות של רותה עם איתן בעלה.
אירוני ביותר הוא הביטוי "עושה שלום" )בדוגמה
62(, שהוא גם דו משמעי וגם חורג הן מהמשלב
והן מהשדה הסמנטי.
איתן, בעלה של רותה, מצטייר ברומן אף הוא
כווירטואוז שפתי. השפה בפיו משתנה לאורך
הרומן ומשקפת את השינוי שעוברת דמותו:
72. איתן, שברח מכל שיעורי הספרות כשהיה
תלמיד בתיכון, נדלק פתאום על השיר הזה של
ביאליק, ובעיקר על שתי המילים 'היי לי'... והוא
אמר לי אותו בכל הזדמנות ומשמעות, במקום
אמרי לי, דברי אתי, ובמקום חבקי, נשקי, לטפי
אותי, תיגעי בי הוא אמר 'היי לי'. אני לא בטוחה
שלזה בדיוק ביאליק התכוון אבל אצלנו 'היי לי'
היה תעשי לי ונעים וטוב, בנשמה ובלב ובגוף.
סריני, ועשי בי מה
ִ
לסליני, א
ַ
טפיני, ס
ִ
היי לי. ש
נו, לא
ֵ
שלבך חפץ... ושיש לנו היחדיו שלנו, היחד
רק איש בפני עצמו ואישה בפני עצמה אלא היי
לי ואהיה לך, ולא רק בציווי ובעתיד, גם בהווה.
ה לך. גם אהבה היה צריך
ֶ
ה לי, אני הוו
ָ
את הוו
לכתוב ככה, הוא הפתיע אותי יום אחד, אלף הא
ו הא, הכי קרוב לאלוהים שיכול להיות. אני
ָ
ו
רות של
ֵ
רואה בעיניים שלך שמשהו חודר דרך הגד
גדר. )עמ' 78-88(
ִ
המ
טה אותה
ִ
82. איתן אהב את המילה יחדיו וה
בכל מיני צורות. את אמנם המורה כאן, רותה...
132
Û¯‰Î¢ ‚ÏÒ· ¯Â‚˘‰ ÈÂËÈ·‰
ÔÂÈÓ„‰ ÒÈÒ· ÏÚ ¨˜¯ÂÙÓ ¢ÔÈÚ
ÔÈÊ≠ÔÈÚ ÌÈÏÈÓ‰ ÔÈ·˘ ÈÏÈψ‰
˙¯ˆÂÈ ‰ÏÈÓ‰ ˙ÙÏÁÂÓ
˙ÙÒÂ ˙ÂÚÓ˘Ó
