יוצר שוויוניות בינו ובינה, ומכבד אותה. מכאן
ניתן ללמוד כי אף על פי שחוכמה נחשבת לתכו
–
נה גברית, הרי שבחברה העירקית היא מוערכת
גם כאשר היא משויכת לנשים. דבר זה השתקף
בהיסטוריה של יהודי עירק, כאשר בעשור הרא
–
שון של המאה העשרים אפשרו את פתיחתם של
בתי הספר גם בפני הבנות, מגיל הגן ועד האוני
–
ברסיטה. מספר הבנות הלומדות הלך וגדל,
ובהמשך הותר להן להתקבל לבתי הספר ללימו
–
דים גבוהים וללמוד יחד עם הבחורים )גבאי,
0002; יזון, 8002; סחייק, 8891(.
דמותה של הבת החכמה עומדת איתנה נוכח
דמותם החלשה של חלק מהגברים בסיפור העיר
–
קי: כך גם אביה וגם הירקן לו היא מייעצת: האב,
שאמור להיות עמוד התווך של ילדתו, מוצג כחסר
אונים המרבה לבכות: "בא... לבת שלו, התחיל
לבכות: "מאיפה נביא את העצות??? תראי מה
שמבקש..." היה לו יום שחור ביום שהוא עבר
ומצא את הארנק". ואילו הירקן מוצג כ"מישהו יש
לו עשרה ילדים, מסכן, הוא מוכר קצת ירקות...
הוא מטפל בילדים שלו וכל המשפחה, וזה ]...[
אמר לו: אדוני, אין לי לשלם. יש לי משפחה
ועשרה ילדים ואני לא מרוויח טוב. אמר לו: לא
יעזור לך שום דבר, אתה צריך לשלם". גם הירקן
מוצג כחסר אונים, ולכן מציעים לו ללכת להתיי
–
עץ עם אשת השופט: "באו אנשים אמרו לו: אל
תהיה עצוב, אל תתרגז, לך לאשתו של השופט
]...[ היא תיתן לך עצה מה לעשות". כלומר, שמה
של אשת השופט הולך לפניה כאישה חכמה,
טובה ורגישה, נאמנה למעמד ממנו הגיעה. העוב
–
דה שהיא מוכרת בתכונות אלה, מעידה כי היא לא
נותרה צפונה בביתה, אלא נתנה ביטוי לחלקים
אלה באישיותה, והדבר ניכר ברשות הרבים.
דמותה החזקה עומדת איתנה לא רק מול
חלשים, אלא גם לצד דמותו של בן זוגה, השופט,
החזק, המוערך. סחייק )8891( מביא את כללי
היחסים שהיו ראויים בין גבר ואשתו, כפי שנקב
–
עו בספר "חוק הנשים", אשר נכתב במהלך המאה
הי"ט, על ידי הרב יוסף חיים, בעירק. לפי חוקים
אלה, על האישה ללכת אחר בעלה, לבטל את
רצונה מפני רצון בעלה, לשרתו, לקבל את מרו
–
תו, לציית לדבריו ולהישמע להדרכתו. היא
נדרשה לחלוק לו כבוד, להתחשב בו ולהפיס את
דעתו בעת רוגזה. בסיפור, מכיוון שהשופט היה
מודע לחוכמת הנערה, וייתכן ובשל חששו שמא
תאפיל עליו, הוא התנה את נישואיהם בכך שהיא
לא תתערב בעבודתו, והיא הסכימה.
הבטחתה של האישה בסיפור, גורמת לה לדכא
חלק מהווייתה במשך מספר שנים. אך כאשר
נעשה חוסר צדק או שנקבעה החלטה שאינה
מוסרית בעיניה, היא אינה עומדת מנגד, אלא
מציעה את עצותיה ללא חשש מתגובת בעלה.
התערבותה נועזת, שכן היא דוחקת הצידה את
חלוקת התפקידים השמרנית המקובלת בחברה,
ואת הבטחתה לבעלה, כשהיא ממרה את פיו
בדרך מתוחכמת וערמומית. בניגוד לנוסח של
האחים גרים, בו האישה מבקשת להסתיר את
מעורבותה, בסיפור זה אין היא עושה זאת. יתרה
מזו, ברגע שבעלה מבין כי ידה הייתה בדבר, היא
מתייצבת מולו ומסבירה את ההיגיון העומד
מאחורי הדברים. מבחינה זו, עושה רושם כי
נוסחה זו באה לתמוך בתהליך שחרור האישה
בחברה העירקית, כשהוא מבליט את יתרונות
החינוך וההשכלה, וכשהוא מכוון לשוויוניות
מגדרית במסגרת הזוגית.
הסיפור הגרמני מסתיים במילים: "הוא שב
ולקח אותה לארמון המלך ושב והתחתן אתה
מחדש. הם חיים בוודאי עד עצם היום הזה". סיום
זה הינו סיום טוב, המציין שלווה גדולה, שכן
, היא חוזרת
ּ
לאחר "המסע" שעברו האישה ואישה
למקום לו היא ראויה: כאשר בן זוגה מאמין בה,
ונישא לה מחדש ממקום של שוויוניות, כלומר,
היא תופסת את מקומה כשווה במערכת הזוגית:
"את תהיי לי ואני לך". והם חיים כך ודאי עד עצם
124
