היום הזה, ללא סכסוכים וללא בעיות. השלווה
היא שלווה לאורך זמן, ומקורה בשינוי שעברו
המלך, בתפיסתו את האישה, והמלכה, בקבלה את
המעמד הראוי לה.
בסיפורה של הלה, הסיפור מסתיים בדברי האי
–
שה: ""אתה לא אמרת, מה שיש לך הכי יקר בבית
תיקחי אותו להורים שלך? לא מצאתי יותר יקר
ממך, הבאתי אותך להורים שלי". את מבינה? וזה
כל הסיפור. סיפרו את הסיפור כשהיינו קטנים כדי
להסביר לילדים שילמדו משהו". סיום זה שונה
מהמקובל בסיפורים עממיים. ישנה תחושה של
קטיעה, שכן לא מתואר מצב של שלווה וחיי
אושר, כמצופה. היא אף אינה מציינת כי חזרו
לחיות יחד. הן ברור מאליו כי אף אחד לא יעמוד
בקסמי תושייתה של אישה זו. בנוסף, דווקא
נקודת סיום זו, נטולת השיא הרומנטי המקובל,
מותירה את הזרקור על חוכמתה של האישה. דגש
זה מקבל את ביטויו גם מדברי ההסבר של הלה:
מטרת הסיפור היא ללמד את חשיבות החוכמה,
ואת הצורך בלימודים.
כיום, יותר מתמיד, אני מבינה עד כמה הנרטיב
האישי של המספרת, והקבוצתי של החברה העיר
–
קית, משתקפים במסר זה של הסיפור. בעקבות
זאת, למדתי להעריך את הסיפורים העממיים
באופן כללי, ואת סיפוריה של אמי באופן מיוחד.
125
