פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

5 / 122

ועוד... וכל זה בהקיץ במציאות ממש... וגל של
רגשות בנות נצח מציף אותך, סוחף אותך ומוצי –
אך מחוץ לזמן ומקום: חי הנך שוב באותו עולם
הקסם של שנות הילדות בחדר. לימוד התנ"ך.
היופי הנשגב של מראות הטבע מועיל עוד יותר
לאריגת אותו חלום הקסמים" )תשס"א: 33(.
הנוף הארץ ישראלי הוא עולם של קסם חלומי
שהתגשם. העבר המקראי קם בו לתחייה תוך
התמזגות פיזית עם מראות הארץ המקראיים.
החינוך הציוני בתקופת היישוב ובשנות הברא –
שית של המדינה פיתח אפוא את לימוד התנ"ך
תוך עריכת טיולים בארץ, בנופיה, בשביליה.
התנועה הקיבוצית לימדה את התנ"ך, והנבואה
במיוחד, לאור משנתה החברתית-סוציאלית,
וראתה בעמוס, מגן העשוקים, את נביא הדגל
שלה. פסוקים דוגמת הפסוק הבא היוו תשתית
םֶכ ְסַשֹוּן בַעַן יֵמוסרית מכוננת: "לכ
יֵּתָ, בּוּנֶּמִ מ ּחוְקִּר תַּת-בַא ְשַמ ּל, וָּל-דַע
דֶמ ֶי-חֵמְרַּם; כָ ב ּבוְשֵא-תֹלְם, וֶית ִנְּית בִזָג
יִּ תְעַדָם: כי יָינֵת-יֶ א ּוּתְשִא תֹלְם, וֶּת ְעַטְנ
ם;ֶיכֵאתֹּט ַים חִמ ֻצֲעַ ם, ו ֶיכֵע ְשִ ּים פִ ּבַר
רַעַּשַּים בִנֹיוְב ֶאְר, וֶפֹי כֵחְקֹיק לִּדַי צֵרְר ֹצ
ו" )עמוס, ה' 21-11(.ּט ִה
המחקר המקראי, האובייקטיבי
לכאורה, אף הוא לא קרא את המקרא
כפשוטו, אלא פיתח מתודולוגיות
מחקריות מדעיות, שכוחן בדיסציפלינה ולא
בטקסט המקראי, ביצירה המקראית גופה. מדובר
בפעילות מקצועית שאינה מיועדת להבהרת
הטקסט, אלא היא דיסציפלינה העומדת ברשות
עצמה, שהפרינציפים שלה והמבנה שלה אמורים
להתגלות על ידי מחקר ומוצגים באופן שיטתי.
הביקורת המקצועית עוסקת בספרות מנקודת
ראות של מסגרת מערכתית, שהיא בעלת תפיסה
משלה, שאיננה הספרות עצמה. כך, דרך משל,
כתיבת היסטוריה היא אמנות. אבל אין חולק על כך
שפרינציפים מדעיים מתודולוגיים כרוכים בעבוד –
תו של ההיסטוריון, וזה מה שמפריד את כתיבת
ההיסטוריה מסיפור אגדה. נוכחות הדיסציפלינה
המדעית משנה את אופי הכתיבה ממקריות לסיב –
תיות, מכתיבה אינטואיטיבית למחקר סיסטמתי.
זה אמור לגבי המתודה הדיאכרונית הפילולו –
גית היסטורית בחקר המקרא, שעיסוקה בתנאים
שיצרו את הטקסט ובאיתור חספוסים לשוניים,
החושפים דרגות של עיצוב הטקסט הנתון – ושל
בים בהתפתחותו. והיפוכה - המתודולוגיה הספ –
רותית הסינכרונית, העוסקת בסטרוקטורות
ספרותיות מורכבות המגלות את מבנהו הספרותי
סגנוני של הטקסט הנתון.
המתודה הדיאכרונית הלמה מאוד את עמדת
הציונות של תקופת היישוב, עת חתרו להגיע
לראשוניות, לקורא והכותב ההיסטורי, ולחשוף
בדרך זו את הרוח האמיתית, האותנטית, של העם.
הגישה הסינכרונית נתפסת על ידי התלמידים
)במקרה הטוב( כקריאה אסתטית נאה, אבל לא
מעבר לזה, כצפוי מלימוד התנ"ך.
מורי התנ"ך במסגרת הכללית, וכך גם במכל –
לות ההוראה, הם בוגרי החוגים לחקר המקרא,
וגם אם יש ביניהם מי שמכירים במגבלות השיטה
ובהשלכותיה על בית הספר, הם עדיין כפותים
לה, ובעיקר בתוכנית ההוראה. אלא שהשתנו
העיתים וחשיפת הראשוניות של הארכיאולוגיה
המקראית כבר איננה רלוונטית לגבי רוח התקופה
שהיא יותר אישית ורוחנית. אין היום כינוסים של
ארכיאולוגיה מקראית שהביאו אליהם אלפים,
ולעומת זאת האולמות מלאים בשוחרי הלימוד
הרבני המיסטי-משיחי.
וחרף זאת, האקדמיה ניצחה. גם אם המורים
בכיתות חשים שהמתודה המחקרית אינה משרתת
אותם כדבעי, אזי תוכנית הלימודים, מבחר הפר –
קים הנלמדים, מעלים על נס את פרקי ההיסטור –
יוגרפיה המקראית ששירתו מאוד את תקופת
קימום המדינה. כך, תלמיד כיתה ה' בבית הספר
היסודי ילמד במרוצת השנה את ספר שמואל והוא
יחזור על כך בכיתה ט'.
5
ÔÈ· ¯·ÈÁ ˘¯„Ó‰
¨˘·È‰ ȇ¯˜Ó‰ ·Â˙Ή
Â˙‡ ‰ÈÁ‰Â ¨ËÂÁ‰
¨‰Ú˘‰ ÈÈÈÚÏ È‡¯Î
¨‰Ïȉ˜‰Â ÌÂÈ ÌÂȉ ÈÈÁÏ
‡¯Â˜‰ Ï˘ ÂÈÈÚÏ
ËҘˉ Ï˘ ˘ÂÓÈÓÎ ı¯‡‰ ÈÙÂ ∫¯Â„ÏÙÓÂ¯Ë ÛÒÂÈ
È΢˙‰