פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך

היסטוריוגרפיה. המורים, יש מהם המשתדלים

לתת את האישי, החוויתי אבל הם כפותים לתוכ

–

נית ארכאית בתכניה. הם מפתחים טקטיקות הור

–

אה, אבל כאמור ללא חזון. לימוד התנ"ך, בהשר

–

את המחקר הרציונלי, לא נותן יותר מענה חוויתי

ומשמעות לצרכיו החברתיים נפשיים של הדור

הצעיר והוא אנכרוניסטי. מתחוור שהמסגרות

החילוניות מעצימות את העולם החומרי של רוו

–

חיות ותועלתיות, והוראת התנ"ך במתכונת הנוכ

–

חית אינה מצליחה להלהיב ולרומם. רבים מצעי

–

רינו מחפשים תשובות לבעיות אישיות, לשאלות

עקרוניות על מהות החיים. הם אינם מחפשים

במכוון את הכיוון במענה המסורתי דתי, אבל הם

נגרפים לקרבו כיוון שביקורת המקרא הרציונלית,

"המקצועית", ניטרלה את סוגית הערכים והמירה

את הערכי בדיון בשאלות טכניות מורכבות.

התלמיד קורא את הפסוק

הראשון בבראשית : "בראשית

ברא אלוהים את השמים ואת

הארץ" והוא מבקש מענה

לתהיותיו, אבל בבית הספר

הוא שומע שפרק א' בבראשית

הוא מקור שנכתב על ידי בני

אנוש, לצד מקור אחר שנכתב

על ידי בני אנוש אחרים, ובכ

–

לל, נאמר לו שלא ייקח את פרק א' בבראשית,

נרטיב הבריאה, ברצינות יתרה, כיוון שהוא איננו

עומד במבחן הביקורת המדעית האבולוציונית.

והצעירים, שעדיין אינם בשלים להבנה המורכ

–

בת של עקרון הזיכרון הקולקטיבי הלאומי, נות

–

רים מבולבלים. אם אגדה גרידא לפניהם, מדוע

שיתעמקו בה דווקא וייקחו אותה ברצינות כתש

–

תית ערכית, תרבותית ואף לאומית?

ד.

על הוראת התנ"ך להתמודד עם הבעיה, מה עוד

שדו"ח מכון גוטמן משנת 2102 מצביע על עלייה

במספר הישראלים המתקרבים למסורת. %08

מאמינים באלוהים. אז מה נותר לו לתלמיד בשי

–

עורי התנ"ך המתחמקים בעליל מעיסוק בתכנים

של חוויות, של עיצובים נפשיים, כמו למשל

מזמורי תהילים. שהרי המורים לא יודעים מה

לעשות עם הטקסטים המופיעים בו. לעומת זאת,

קל להם לעסוק בהיסטוריוגרפיה ממלכתית,

שמבחינת התלמידים כבר אבד עליה הכלח. אי

לכך מצמצמים את הלימוד בספר יונה, אולי כיוון

שהוא נראה פולקלוריסטי, אבל דווקא ספר זה

הוא הזדמנות ענקית לבחון את העיקרון האלוהי

מול הדחפים היצריים של האדם.

האדם, יונה, מבקש נקמה באויבי ישראל. אין

אצלו סליחה. אבל הסליחה היא עמדתו של אלו

–

הים לגבי כל יצורי אנוש, ובסוגיה זו מתנהל

ויכוח בין הנביא לאלוהים. זוהי החמצה של

הוראת משמעות האלוהות המקראית, וזוהי

החמצה של לימוד התנ"ך באופן רלוונטי הנוגע

בתלמידים, במתרחש כאן, ובמציאות הסובבת.

הם, גם החילונים שביניהם, היו יכולים לראות

בתנ"ך נקודת מוצא לשיח ערכי ענייני. נקמה מול

תפיסה כוללת של תמצית ההומניזם, כאשר

האלוהות היא העוצרת את היצר האנושי הבהמי.

הם טועמים מספר איוב, מתמקדים במסגרת,

לומדים, וזה כבר בהרחבה, שניים מפרקי הוויכו

–

חים הגדולים של הספר ומחמיצים את הדיונים

הנוקבים על מהות הצדק האלוהי, דיונים המתע

–

לים לדרגה עליונה של ביקורת על העמדה הדו

–

גמטית הדתית, כמתבטא בדברי השבח של אלו

–

הים לאיוב בסיום: "ויהי אחר דיבר יהוה את-

הדברים האלה אל-איוב; ויאמר יהוה אל-אליפז

התימני, חרה אפי בך ובשני רעיך כי לא דיברתם

אלי נכונה, כעבדי איוב" )איוב, מ"ב 7(.

לפנינו ביקורת נוקבת על פרשנות סנגורי הדת

האלוהית, שהיא פרשנות סכמטית דוגמטית,

בהתאם לחוקים מלאכותיים, ואינה אלא טעות

גדולה. בעוד שהמדבר בכנות, מכאב ליבו, בקור

–

עו לגזרים את החוקים הסכמטיים, וקורא את

אלוהים לסדר, בהטיחו את האשמה הנוראה: "על-

כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה. אם-שוט, ימית

פתאום למסת נקיים ילעג. ארץ ניתנה ביד-רשע

פני-שופטיה יכסה אם-לא אפוא מי-הוא" )פרק

ט' 42-22( הוא הוא הזוכה בהוקרה האלוהית.

כאן נפתח צוהר להבנת הדת המקראית, שאינ

–

נה דת יודעת כול, המפורשת על ידי אנשי דוגמה,

עבדי הקלישאות. אלא היא נובעת מתחושת

הכנות האישית של השכנוע הפנימי הפורצת

ממעמקי הנפש. כאן עשויים התלמידים לעסוק

באופן ביקורתי בהבנת האמונה ודרכי ביטויה

האנושיים. אלא שגם כאן בחרה התוכנית להחמיץ

את ההזדמנות לדיוני המופת של פשר הדת והא

–

מונה, שעשויים לחנך את התלמידים לעיין מזוו

–

ית ביקורתית במהות הדת. עקב כך, כאשר מי

˙‡ ‰„ÓÈÏ ˙ÈˆÂ·È˜‰ ‰ÚÂ˙‰

¯Â‡Ï ¨„ÁÂÈÓ· ‰‡Â·‰Â ¨Í¢˙‰

¨˙ÈÏ‡ÈˆÂÒ≠˙È˙¯·Á‰ ‰˙˘Ó

¨ÌÈ˜Â˘Ú‰ Ô‚Ó ¨ÒÂÓÚ· ‰˙‡¯Â

‰Ï˘ Ï‚„‰ ‡È· ˙‡