21 / 40
ולהמשיך אותה לאורך זמן", היא אומרת.
חשוב להתחיל בגיל צעיר
שפת הנרטיבים דומיננטית בקרב אנשי החינוך
הלוקחים חלק בתוכנית חיים משותפים. המסע
האישי של כל משתתף, חווית החיים שלו, הם
המצע הרגשי והנפשי שעליו בנויים הרצון
להיפגש והשיח האישי. "נולדתי ברומניה. חקוקה
בלבי התחושה של מה זה להיות יהודייה, מה זה
להיות מיעוט", אומרת יחזקאל. "החלטתי שלא
משנה מה אעשה בחיים, אדאג לכך שאף אחד
לא ירגיש בצד הזה, של המיעוט. אני מאמינה
בחיבורים. אני רוצה לתרגם את המושג חינוך
חברתי וערכי לפעולות. אני רוצה לראות ילד
יהודי וערבי משחקים בגוגואים או במחשב,
משתתפים בפעולות חברתיות וגם לומדים חשבון
ואנגלית. ילדים צריכים חלומות. הם צריכים
להצליח. לא משנה אם הם יהודים או ערבים".
התוכנית עמדה במבחן המציאות בשנה
שעברה כששתי נערות מכיתה ח' בג'ואריש
ניסו לדקור את השומר בכניסה לקניון בעיר.
"הן לא הגיעו לבית הספר באותו יום", מספרת
אבו עאמר. "אחת האמהות התקשרה ושאלה אותי
אם הבת שלה הגיעה לבית הספר. כשהבנתי
שהיא לא בכיתה יצאתי לגינת המשחקים ולקניון
לחפש אותה. כשהתקשרו מהעירייה לספר לי
שהיה ניסיון לפיגוע בקניון, כמעט התעלפתי.
זו היתה תקופת הסכינים. חשבתי: 'זה מה שחסר
לי עכשיו. עכשיו הכל ייגמר'".
אבל לא עברו עשר דקות ובבית הספר
ג'ואריש התייצבה סוללה שלמה של תומכות,
ובהן המפקחת יחזקאל, מנהלת אגף החינוך
בעירייה וגלי אלדר, מנהלת רעות. "החלטנו
לפתוח את בית הספר בשבת ולכנס את הצוות
המוביל והיועצות, לחשיבה ולדיון על איך
מדברים עם הילדים ביום ראשון", ממשיכה
אבו עאמר. "פתאום ראיתי שכל המנהלות של
רמלה הגיעו אלי לבית ספר. זו היתה תמיכה
עצומה". אבו עאמר התרגשה במיוחד כשאחת
המנהלות באה עם תינוקת על הידיים. ביום
ראשון שלאחר מכן הגיע לבית הספר פלקט
ענק עם ברכות וחיזוקים, שכתבו הילדים ברעות
לילדים בג'ואריש.
"סביב ניסיון הפיגוע או אירועי מתח אחרים,
נוכחנו לדעת שקל לפרק שותפויות שלא מעוגנות
בשגרה של לימודים, וגם ההפך - כשיש שיעור
במערכת, הנטייה היא לא לבטל אותו", אומרת
פייס. לדבריה, "הרבה יותר קל לומר 'אנחנו
מבטלים' אם זה מפגש חברתי". כך קרה לאחרונה
גם בשיעור מתמטיקה משותף לתלמידים מבתי
ספר בקלנסואה ובפרדסיה. "המפגש הראשון
נקבע בקלנסואה בשבוע שבו הרסו בתים בשכונה
של בית הספר", מספרת פייס. "היה שם מתח רב,
שביתה כללית והפגנות. אבל המפגש התקיים
למרות זאת, ולא היה טעון כלל" .
פייס תולה את החוויה הטובה של הילדים
בשיח של הצוות החינוכי שקדם למפגש בין
הילדים. "בהשתלמות שמו את כל החששות
והמתח משני הצדדים על השולחן. המנחים
ניתחו עם המשתתפים את הקושי להזדהות עם
הכאב של האחר". לדבריה, בכל המקומות היו
בתחילה פחד וחשדנות, אך אט אט הרגשות
הללו התפוגגו והתחלפו באמון.
קופרמן מספרת שבתחילה המורים היו
מתבדחים ביניהם ושואלים זה את זה "לבשת
שכפ"ץ?" אבל דווקא אחרי המשבר סביב
ניסיון הפיגוע, העניין נהפך לרציני יותר, לא
משהו שמתבדחים עליו. "אני מרגישה ביטחון
בתוכנית", אומרת קופרמן, שמספרת שכיום
אין התנגדויות לה מצד ההורים.
ברגע ששוככות ההתנגדויות, ההורים
והמורים מגלים שזהו ניסיון עם רווח בצדו.
"אנחנו מקבלים תמיכה כספית מגורמים שונים,
יש הנחיה והדרכה מגורמים מקצועיים, יש
למידת עמיתים ועבודת צוות משותפת. כל
זה מעשיר", אומרת אבו עאמר. "השיעורים
חוויתיים מאוד והמורות משקיעות בהענקת
חוויה לימודית מעשירה", מוסיפה פייס. "לימוד
משותף מביא עוד משאבים להוראה. ימי עיון,
השתלמויות מקצועיות ועוד".
האם הצורך בתרגום לא מסרבל?
פייס: "השפה היא עוד מורכבות, אבל
העובדה שיש שתי שפות בחדר מנכיחה שתי
תרבויות. בצפון אירלנד התרבויות מיטשטשות
יותר מאחר שהשפה היא אחת, אנגלית".
השותפות בין ג'ואריש לרעות מתפתחת כל
הזמן. כשחיפשו ברעות מורה נוספת לאנגלית,
הוחלט להעסיק את המורה המלמדת בג'ואריש.
כיתת חינוך מיוחד בכיתה ה' חונכת את כיתה
א' המיוחדת בג'ואריש. תוכנית קריאה משותפת
פועלת מטעם קרן קרב בכיתות ב'. כל כיתה
קיבלה שלושה ספרי קריאה בעברית ובעברית,
הילדים קראו אותם בכיתות בנפרד ובמפגשים
הם עושים פעילויות יצירה סביב הסיפורים.
במפגש המסכם הם יצפו בהצגה של תיאטרון
אלמינא ביפו. "אני מאמינה שככל שנתחיל בגיל
צעיר יותר, התהליך יחלחל", אומרת קופרמן.
"אי אפשר לסגת אחורה".
כיום המשאבים המוקצים לתוכנית
מצומצמים, מן הגורן ומן היקב. במט"ח מגייסים
תקציבים, והרשות העירונית מממנת חלק
מהפעילות. זה כמובן שונה בתכלית מהמצב
בצפון אירלנד, שם תוכנית הלימוד המשותף
פועלת מכוח חוק. "שר החינוך שם אמר שלימוד
משותף הוא לא עוד תוספת לחינוך, אלא ליבת
החינוך", מספרת פייס. "זה אומר מהפכה מבחינת
איגום המשאבים והקידום שלו זוכה הפרויקט".
היא סבורה שגם מדינת ישראל צריכה להוביל
מערך כזה, שיפעל בכל מערכת החינוך. נראה
שההבדל הגדול הוא ששם התקיים תהליך פיוס,
וכאן הסכסוך עדיין בעיצומו. "בינתיים אפשר
רק לחלום על כך", אומרת פייס.
גבי יחזקאל, המפקחת
על החינוך ברמלה:
"שאלתי, 'אם רמלה היא
עיר מעורבת, למה שנלך
רחוק ונעשה דו קיום עם
כפר קאסם?' הבנו שאנחנו
רוצים לעבוד על דו־קיום
בעיר שלנו, ושאנחנו חייבים
ליצור את החיים המשותפים
הלכה למעשה, לא רק סביב
אירועי 'פיתה וחומוס'"
שני פייס, צוות אזרחות
"רוב ההורים
במט"ח:
רוצים שהילדים ילמדו את
האתוס שלהם ויאמצו את
תפישת העולם שלהם. זה
לגיטימי. אבל כאשר בוחרים
במערכות החינוך הנפרדות,
יש לזה מחיר שאנשים
לא מכירים. מתפתחות
דעות קדומות ושנאה"
מימין: מירי קופרמן, מנהלת
"רעות", ונוואל אבו עאמר,
מנהלת "ג'ואריש". שיתוף
פעולה שהתרחב לכל העיר.
בתמונות הקטנות מימין: מפגש
בין שתי כיתות וציורים של
תלמידים על החומה המפרידה
בין בתי הספר
21
שיעור חופשי
>
2017
מאי