19 / 40
את הרגישות שנושא כזה עשוי לזמן בשאלות
של זהות ומדינה, השיעור עוסק בעיר רמלה -
כשהנושא הפעם הוא המקומות הקדושים
לערבים, ליהודים ולנוצרים בעיר. שתי המורות
הדתיות החובשות כיסויי ראש (פאה למורה
היהודייה וחיג׳אב למורה המוסלמית) מנסות
להסביר בשתי השפות, כל אחת בתורה, מה
משימות היום.
בזמן שהילדים מנסים להתאים תמונות של
מבנים לשמותיהם ומיקומם בעיר, אבו עאמר
מספרת על רמלה שלה. היא מנהלת את ג'ואריש
שנה, וכמו הרבה ילדים ערבים ברמלה,
30-
כ
ילדיה למדו בבתי ספר יהודים בעיר. "כשהילדים
היו משחקים והכדור היה נבעט מעבר לחומה,
תמיד היו שולחים את הילד הערבי, הילד שלי
למשל, להביא את הכדור מהשכונה שלו", היא
מספרת. "יום אחד נמאס לילדים ללכת מסביב
והם חפרו יחד עם חבריהם בור גדול, מנהרה,
מתחת לחומה - כדי להביא את הכדור. העירייה
אטמה את המנהרה בטענה שזה מסוכן. הבן שלי
בא הביתה עם החברים שלו, כועס. הם אמרו
לי, 'תדברי עם ראש העיר שיוריד את החומה'.
חשבתי על זה טוב טוב. התקשרתי למנהלת של
'רעות' ואמרתי לה, 'בואי נוביל משהו משותף
ונשנה את הסיפור של השכונה'".
המנהלות החלו לשתף פעולה, אבל כל זה
- לא שנה טובה למפגשים
2000
קרה בשנת
בין ערבים ויהודים. האינתיפאדה השנייה בדיוק
פרצה, ואחרי מפגש או שניים בין התלמידים,
ההתנגדות החזקה של ההורים הביאה להפסקת
המיזם. ואולם, מאחר שנושא הדו־קיום היה
בנפשה של אבו עאמר, תלמידיה יצאו להיפגש
עם תלמידים יהודים מחוץ לעיר - ברחובות
ובראשון לציון. היא לא אמרה נואש. "התחלנו
להתעלם מהגדר לאט לאט", היא אומרת.
לא צריך ללכת רחוק
תזוזה גדולה לכיוון שיתוף פעולה בין בתי הספר
הערביים והיהודים ברמלה עצמה נרשמה לפני
כעשור, כשגבי יחזקאל, מורה ומנהלת ותיקה
בעיר, מונתה למפקחת על החינוך ברמלה.
יחזקאל החליטה לערוך השתלמויות משותפות
למנהלים היהודים והערבים. זו היתה מהפכה
בעיר שעד אז, למעט מפגשים ספורדיים,
מערכות החינוך היהודית והערבית בה היו
נפרדות לגמרי. "למדתי לעומק את המורכבות
והבעיות של עיר מעורבת", אומרת יחזקאל,
שלפני תפקידה כמפקחת הכללית הספיקה
להיות מפקחת על החינוך הערבי. "מלכתחילה,
התפישה שלי היתה שאין לעשות הבחנה בין
בתי הספר בחינוך הממלכתי הערבי לבתי
הספר בחינוך המוכר שאינו רשמי". הגישה הזו
סייעה למנהלים הערבים לשתף פעולה ולהגיע
להשתלמויות המשותפות.
כבוד האדם היה נושא מרכז במערכת החינוך
אז. השיח המרענן ומאתגר סביב השוני בשתי
התרבויות ביחס לנושא הזה הוביל לתהליך
ההיכרות בין המנהלים, והכותרת "דו־קיום"
צצה די מהר בשיחות שהתקיימו.
"אני סבורה שהשיח הפדגוגי המשותף מחבר
בין התרבויות", אומרת יחזקאל. "שאלתי, 'אם
רמלה היא עיר מעורבת, למה שנלך רחוק ונעשה
דו קיום עם כפר קאסם?' הבנו שאנחנו רוצים
לעבוד על דו־קיום בעיר שלנו, ושאנחנו חייבים
ליצור את החיים המשותפים הלכה למעשה, לא
רק סביב אירועי 'פיתה וחומוס'. המפגשים עם
המנהלים הבהירו שיש לנו מה ללמוד זה מזה,
ושאנחנו יכולים לפגוש אחד את השני סביב
שיח חינוכי. החזון היה לעבוד בסופו של דבר
על החיבור של הילדים".
ומה עם הפוליטיקה?
"במפגשי ההכנה בין המנהלים הכל עלה
על השולחן. היו כמובן קשיים, והיתה חשדנות
הדדית. אבל הגענו למסקנה שבתוכנית עצמה
אנחנו לא מדברים על הפוליטיקה, אלא
עוסקים בחינוך, בשאלות פדגוגיות, בסוגיות
של התנהגות. אנחנו עורכים פעולות הכנה
רבות, וכשיש מורה שמתנגד, אנחנו עובדים
על זה. בסך הכל המנהלים והמורים מבינים
שהם חיים באותה עיר".
מאז שהחל ללבלב, חזון השותפות בחינוך
אוים על ידי המציאות המסוכסכת בעיר.
, תושב העיר ג'ורג סעדו, אב לחמישה,
2012־
ב
נרצח בידי נערים כשיצא לטייל עם הכלב שלו.
"הוא היה שכן שלי", מספרת
אבו עאמר. "כשיצאתי לרכב
שלי בבוקר, ראיתי שוטרים
רבים בשכונה. הם סיפרו לי
על הרצח ואמרו, 'זה על רקע
מספרת שבתחילה
מירי קופרמן, מנהלת "רעות",
המורים היו מתבדחים ביניהם ושואלים זה את זה "לבשת
שכפ"ץ?" אבל דווקא אחרי המשבר סביב ניסיון הפיגוע
בעיר, העניין נהפך לרציני יותר, לא משהו שמתבדחים
עליו. "אני מרגישה ביטחון בתוכנית", אומרת קופרמן
מפגשים בין תלמידי "רעות"
ו"ג'ואריש". המולה בשתי שפות
19
שיעור חופשי
>
2017
מאי