20 / 40
לאומני, בטח אלה התלמידים
שלך שרצחו'. זה כאב לי מאוד.
זה היה כמו להצית אש בשדה
קוצים. היחסים בין השכונות
היו טובים מאוד אז, חוץ מבתי
הספר. הבנתי שתתחיל מלחמה שלא תסתיים,
לכן התקשרתי לגלי אלדר (מנהלת רעות
הקודמת, ת"ג) והצעתי לה להיפגש".
בו ביום נפגשו שתי המנהלות, שהכירו זו
את זו מהשתלמות המנהלים, והחליטו לשתף
פעולה. תחילה היתה התנגדות, אבל המנהלות
המשיכו בדרכן בנחישות. מדי ערב הן יצאו
להליכה משותפת בשכונה, וכשהתושבים ראו
זאת - השתנה הלך הרוח. "כשנכנסנו עם הרעיון
לכיתות, הילדים אמרו 'בואו נהרוס את החומה'.
היינו צריכות להרגיע את הרוחות ולומר 'בואו
נחשוב על משהו יצירתי אחר'". כשבשכונה
נוכחות רבה של משטרה, יזמו המנהלות פעולת
אמנות גדולה: במקום להרוס את החומה,
התלמידים ציירו עליה חלונות וילדים, ונטעו
לידה עצי זית. הורים משתי השכונות באו לתמוך
בפעולה, וההפנינג הגדול והשמח היה הצלחה
גדולה - שסימנה נקודת מעבר לשיתוף פעולה
יציב בין שני בתי הספר.
שיתוף הפעולה הזה המשיך במקהלה
משותפת, שיעורי אמנות ועבודה בתקשורת
אונליין בכיתות. בסוף השנה שני הצוותים
יצאו לסיור משותף בחסות מרכז פרס שלום,
ולקראת החופש הם החלו בעבודה הפדגוגית
משותפת. במקביל, שיתוף הפעולה בין בתי
הספר היהודים והערבים התרחב לבתי ספר
נוספים בעיר, בזכות יחזקאל שגייסה גורמים
ממסדיים ומקצועיים שיתמכו ביוזמה. בסיועם
של המטה לחינוך אזרחי שבמזכירות הפדגוגית
במשרד החינוך ומט"ח התפתחו מודל ותוכנית
מובנים, שאומצו ברשות העירונית תחת הכותרת
"חיים משותפים".
בתוכנית משתתפים כל בתי הספר היסודיים
ברמלה, שתי חטיבות ביניים ושני תיכונים.
בתחילת הדרך היה אפשר להגדיר את המפגשים
כחברתיים ותרבותיים. התלמידים נפגשו פעם
בחודש סביב תכנים של תוכנית "מפתח הלב",
העוסקת בנושאים רגשיים ובמיומנויות חברתיות.
בשלוש השנים האחרונות, הוכנסה לבתי הספר
באמצעות ההנחיה של מט"ח ובהדרגה תוכנית
פדגוגית של לימודים משותפים בשתי השפות,
תוך תרגום לצד השני. התוכנית החלה בשיעורי
אנגלית ומתמטיקה משותפים וכיום התרחבה
לעוד נושאים, כמו מולדת, עברית, ערבית
ואחרים. עם הזמן הצטרפו לתוכנית יישובים
נוספים, וכיום היא פועלת בכמה בתי ספר
בירושלים (בשיתוף האוניברסיטה העברית,
בשרון (בשיתוף מכללת בית ברל) ובנגב.
ההשראה: צפון אירלנד
תוכנית חיים משותפים שהחלה את דרכה ברמלה
הסתמכה על המודל המצליח שפיתח פרופ' טוני
גלאגר בצפון אירלנד. צוות החינוך האזרחי
במט"ח עובד בצמוד לגלאגר כדי להתאים את
המודל למציאות בישראל. בצפון אירלנד היה
קונפליקט לאומי ודתי עתיק יומין בין הקתולים
לפרוטסטנטים. מערכות החינוך היו נפרדות
לגמרי, אך כיום, הודות למדיניות ממשלתית
הדוגלת בהעמקת הסובלנות בין הקהילות, קרוב
לרבע מבתי הספר באזור זה פועלים במודלים
של חינוך משותף.
כל צמד בתי ספר המייצגים את שתי הדתות
פועלים על פי טעמם ודרכם, תלוי במידת
הקרבה ששתי הקהילות מעוניינות בה ובהסכמות
שנוצרו. הבסיס הוא לימודי ליבה – היסטוריה,
אזרחות, מדעים מתמטיקה ושיעורים אחרים,
כשתלמידי בתי הספר מבקרים זה אצל זה לצורך
הלימוד המשותף. במקצת מבתי הספר הורחבה
המתכונת ונבנו אזורים וקמפוסים משותפים
שהכיתות משני הצדדים לומדות בהם. בחלק
מהמקומות אף נקטו צעדים מתקדמים יותר,
ובתי הספר התמזגו. הילדים עברו למבנה חדש
ועורבבו.
פרופ' גלאגר הוזמן להרצות ברמלה,
והמנהלים אף לקחו אותו לסיור בשוק רמלה.
הרעיונות שלו התקבלו על דעתם. "התלבטנו
בנוגע למודל הרצוי לנו ברמלה", מספרת
יחזקאל. "לא רצינו לדבר גבוהה גבוהה. זאת
עיר מעורבת. למדנו שצריכים לעבוד במעגלים
שונים, של המורים, ההורים והתלמידים. החלטנו
שאנחנו רוצים לשתף פעולה בנושא הפדגוגי
ולעבוד במודל של בית ספר מול בית ספר. מאחר
שהמנהלים כבר היו בתהליך, היה קל והגיוני
יותר להוריד את החזון לדרג של חדרי מורים
ותלמידים. המודל הזה יצר אפשרות למורים
באותו תחום תוכן לשבת ולתכנן ביחד. הפרויקט
עורר הרבה מאוד אדוות בעיר".
יש כמובן עוד מודלים של שיתוף פעולה, כמו
בתי ספר מעורבים של עמותת יד ביד הפועלים
ביפו, חיפה, ואדי ערה ועוד. לדברי שני פייס,
מצוות אזרחות במט"ח, "לימוד משותף לא מאיים
על הזהות וגם לא מפיל את האחריות לפיוס
על הכתפיים הדלות של הילדים. את העיסוק
בנרטיבים עושים המורים בשני הצדדים".
לדבריה, "הציפייה שילדים יפתרו בעיות
שאנחנו לא מתמודדים איתן כמבוגרים, היא
לא ציפייה ריאלית".
בכל מקום שבו יש סכסוך אזורי, כמו בצפון
אירלנד או בישראל, הקהילות רוצות מערכות
חינוך נפרדות, מסבירה פייס. ”רוב ההורים
רואים בזה ערך - שהילדים ילמדו את האתוס
שלהם ויאמצו את תפישת העולם שלהם. זה
לגיטימי. הורים דתיים רוצים ערכים דתיים, וכן
הלאה. אבל המצב הוא שכאשר בוחרים במערכות
החינוך הנפרדות, יש לזה מחיר שאנשים לא
מכירים. מתפתחות דעות קדומות ושנאה".
חיים משותפים, לדברי פייס, היא אם כן
"דרך חדשה שחותרת תחת המציאות של
הסכסוך ומגשרת על ההפרדה בין הקבוצות
בתוך המערכות. הילדים גם יכולים להיפגש
בצורה משמעותית ולחזור לכיתת האם שלהם".
בשיעורי המולדת, הכיתות חברו זו לזו רק
באמצע השנה. בשלושת החודשים הראשונים
כל כיתה למדה בבית הספר שלה. לאחר מכן
התלמידים נפגשו, יצאו לסיור יחד - ומשם
החל הלימוד המשותף.
יחזקאל מדגישה כי האמון שנוצר בין
המנהלים בשלב הראשוני והשפה המשותפת
שהשתכללה לאורך הדרך יצרו את התשתית
להצלחת התוכנית. "ללא המצע של הסכמות
בין הצדדים אי אפשר היה להפעיל את התוכנית
"הבן שלי
נוואל אבו עאמר, מנהלת "ג'ואריש":
והחברים שלו אמרו לי, 'תדברי עם ראש העיר שיוריד
את החומה'. חשבתי על זה טוב טוב. התקשרתי
למנהלת של 'רעות' ואמרתי לה, 'בואי נוביל משהו
משותף ונשנה את הסיפור של השכונה'"
2017
מאי
<
שיעור חופשי
20