אלינה ודימה ליסיצין לא ישכחו את אותו יום ראשון, 61 ביולי. קולות
פיצוץ נשמעו מכל עבר. אזעקה לא נשמעה. הם חשו אל הרדיו וגילו כי
חיפה הותקפה ברקטות החיזבאללה, ושמונה עובדי רכבת ישראל נהרגו.
אחר הצהרים הם ראו בטלוויזיה את נשיא הטכניון, פרופסור יצחק אפלויג,
מודיע כי הטכניון יפסיק את פעילותו עד הודעה חדשה.
אלינה ודימה החליטו להישאר במעונות הסטודנטים. רק למחרת, כאשר
כבר הושמעה אזעקה, הם פגשו במקלט עוד זוג אחד. אז התברר להם כי
נותרו כמעט לבדם במעונות. "החלטנו להישאר בטכניון," אומרת אלינה.
"הורי גרים בכרמיאל. אבי עובד בכרמיאל ואמי בנהריה. אני נוסעת מדי
יום לעבודה. אז מה? ניסע לכרמיאל?"
לדימה אמנם יש סבתא וסבא המתגוררים בערד, אך בני הזוג הצעירים
החליטו להישאר בטכניון. כאן הכירו זה את זה )דימה: "יש לי הרבה חברים
בהנדסת חשמל, וכך פגשתי לראשונה את אלינה"(. כיום הוא עושה
דוקטורט אצל הפרופסורים דוד חסון ורפי סמיט בהנדסה כימית. אלינה
היא בוגרת הנדסת חשמל, ועושה היום תואר נוסף בכימיה.
האזעקות חדשות לדימה, שעלה לארץ בשנת 3991, אבל מוכרות מאוד
לאלינה, שהיתה רק שמונה חודשים בארץ כאשר פרצה מלחמת המפרץ.
היא היתה היחידה מבני משפחתה שכבר דיברה עברית, ולכן תרגמה
ליקיריה את הוראות פיקוד העורף ודובר צה"ל )"שימו מסיכות, שתו מים,
הדקו את הניילונים על הפתחים"(. יום אחד אפילו שכחה את תיק בית
הספר, כי מסיכת האב"כ תפסה את מקומו.
"זו אכן מציאות שלא הכרנו ברוסיה", אומרים שניהם. "אבל אנחנו חיים
±≤
בישראל כבר הרבה שנים, שומעים על המלחמות, עוברים ימי זיכרון,
חווים פיגועים ואינתיפאדות. כל זה הופך אותנו לישראלים."
אלינה מוסיפה: "אצלי התעוררו במלחמה הזו רגשות פטריוטיים. יש לי
תחושה שהעם מתאחד. כשאני רואה תקשורת זרה, או צופה בהפגנות
נגדנו ברחבי העולם, אני מרגישה לבד אבל ביחד."
דימה: "ההורים שלי מבולבלים יותר מאיתנו, כי הם רגילים עוד להאמין
לכל מה שאומרים בתקשורת. כך נהפכנו, אלינה ואני, לפרשנים שלהם."
לאלינה יש חבר וחברה ברוסיה, לא יהודים, שדואגים לה מאוד. "מהתקשורת
הם חושבים שכבר לא נשארו יהודים בישראל," היא צוחקת.
ככל שהמלחמה התארכה סיגלו לעצמם בני הזוג שיטות יעילות. את חדר
השינה הם הפכו ל"חמ"ל" שלהם - העבירו אליו את הטלוויזיה ואת המחשב
ובילו שם די הרבה, מול החדשות, עד שהחליטו למתן את שעות הצפייה.
אלינה הכינה תיק קטן, למקרה של ישיבה ממושכת במקלט. "בהתחלה
הגענו למקלט בתוך 03 שניות, עכשיו אנחנו כבר מגיעים לשם ב-21
שניות," מחייך דימה.
øÌÈ„ÂÓÈÏÂ
אלינה אומרת שיש לה פרויקט קיץ, אבל היא לא עושה הרבה, כי קשה
לה להתרכז. דימה דווקא חזר מיד למעבדה. מהר מאוד הוא למד שאין
אזעקות בלילה, ולכן החל ללמוד בין 11 בלילה לשלוש לפנות בוקר. ביום
הוא הולך למעבדה. "נדהמתי ושמחתי לראות את מגרש החניה ליד
הפקולטה מלא במכוניות כאשר הטכניון שב לפעילות," הוא אומר.
øÈÏÏΆÔÙ‡·†Á¯‰†·ˆÓ†ÍȇÂ
אלינה: "בסדר. אנחנו מאמינים בצבא ובמדינה שלנו."
דימה: "אני שמח לראות כמה העורף חזק, זה מעודד אותי. אני רואה שיש
הרבה אנשים שנותנים הכל, שמתנדבים, שרוצים לעזור."
øÌÎ˙ڄφ„˜ÙÈ˙†ÔÂÈÎˉ†ÍȇÂ
"הופתענו לטובה," הם משיבים ביחד. "אפילו מצאנו כמה יתרונות במצב
החדש והמוזר שלנו. במעונות תמיד שקט ופסטורלי, גם בימי שלום, אבל
הפעם גם לא היה תור במגרשי הטניס ובחדרי הכביסה."
"רוב דיירי המעונות עזבו בתקופת המלחמה,"
אומרת אירנה גרבר )03(, דוקטורנטית
בפקולטה לביולוגיה. "הרבה מהם עברו
למרכז, או שלחו לשם את הילדים. אחרים
נסעו לרוסיה, למשפחותיהם. לנו אין משפחה
בארץ, ולכן נאלצנו להישאר כאן. ממש גרנו
כאן, במקלט. יש כאלה שהגיעו רק כשהיו
אזעקות - למשל אלה שחדרי השינה שלהם
פונים דרומה, והם מרגישים בטוחים. אצלנו
חדר השינה פונה למפרץ, אז לא חשבנו בכלל
להישאר לגור בדירה."
גרגורי ואירה, שנמצאים בטכניון כבר חמש
˙·Âˉ†ÌÈÏÈÓ‰†ÏÎ
שנים, ירדו למקלט של מעונות סגל זוטר כבר
בתחילת המלחמה עם שני ילדיהם - תוֹמיק )3(
ונעמי )בת שנה( - ועם עוד כמה משפחות. רוב
הדיירים, כאמור, עזבו. "רק בשמונה דירות מתוך
ארבעת הבניינים אצלנו ראיתי אור דולק," אומר
גרגורי, העובד ככלכלן בחברה פרטית.
השהייה במקלט לא היתה קלה. הגן נסגר מיד,
והילדים, שהתלהבו בתחילה מהשינוי, החלו
להשתעמם. למרבה המזל, המקלט משמש לימי
הולדת וארועים שעורכים דיירי המעונות, ולכן
הוא מתוחזק טוב יחסית. אבל נקודת האור
האמיתית היא דני לוי, האחראי על מעונות
הסגל הזוטר. "כל המילים הטובות מגיעות לדני,"
אומר גרגורי. "הוא הגיע לכאן הרבה יותר ממה
שצריך - אפילו בימי שישי - ועבר בין הדירות
כדי לבדוק במה אפשר לעזור. אפילו בשבוע
שבו נסגר הטכניון הוא בא לבקר ולעזור. כשראה
שדלת המקלט חורקת הוא הלך, וחזר אחרי
עשר דקות עם שמן. הוא ארגן קומקום. הוא
גם סידר לנו טלפון קווי במקלט - כי יש כאן
בעיית קליטה."
"אפשר לומר שבזכותו החזקנו כאן מעמד,"
אומרת אירה, ותומיק הקטן מוסיף: "כל יום דני
הביא לי עוגה."
˙ÂÈ˘†±≤≠·†ËϘÓÏ
ÔȈÈÒÈφ‰ÓȄ†‰Èχ†¢Æ‰·ÂËφÂÚ˙Ù‰¢
47...,13,14,15,16,17,18,19,20,21,22 2,3,4,5,6,7,8,9,10,11,...1