13 / 48
13
DNA
תחום ההנדסה הגנטית נולד בעקבות פענוח מבנה ה-
ומיפוי הגנום. ההנדסה הגנטית בצמחים מאפשרת לנו לבחור
נים "בפינצטה", ממש אחד-אחד. בידוד הגן והבנת
ֶ
ולבודד ג
תפקידו מאפשרים לנו לערוך מניפולציה ממוקדת באותו צמח
או להעביר גנים בין צמחים שונים. באופן זה אפשר לטפח זן
חדש בעל תכונות רצויות - התכונות שמביא עמו הגן שנבחר.
כמו עמידוּת בתנאים קשים?
כן - בתנאי סביבה כמו יובש, מליחות, קרקע לא איכותית,
טמפרטורה קיצונית, מזיקים. בחקלאות הקיימת, הרגישות
למזיקים מאלצת אותנו להשתמש בחומרי הדברה, שחלקם
נשארים בפרי או מחלחלים למי התהום. ההנדסה הגנטית
מציעה פתרון: זנים מהונדסים עם עמידות גבוהה למזיקים,
כלומר - צמחים שאינם זקוקים להדברה. לצערי, מתנגדי
ההנדסה הגנטית לא לוקחים את זה בחשבון כשהם
מתריעים על "סכנות ההנדסה הגנטית". כיום הנזק מחומרי
ההדברה לחקלאים הוא עצום, וההנדסה הגנטית יכולה לתת
פתרון לבעייתיות זו.
ואין סכנות בהנדסה גנטית?
תיאורטית בוודאי שיש, אבל לנוכח הרגולציה המחמירה-
מאוד במערב, והמחויבות של הקהילייה המדעית לטובת
הציבור, הסכנה שולית, ובוודאי לא משתווה לסכנה הטמונה
בחומרי הדברה. צריך להבין שהמחקר והפיתוח בתחום הזה
אינם ג'ונגל פרוע. יש עליהם פיקוח מחמיר - בישראל אלה
"השירותים להגנת הצומח" במשרד החקלאות. גופים כאלה
דנים במגבלות, ובבדיקות המחייבות ובמסלול שצריך כל
פיתוח כזה לעבור לפני שיגיע לשוק, כמו שתרופות חדשות
עוברות מסלול של בדיקת אפקטיביות ורעילוּת.
לאיחוד האירופי יש פתרון אחר: "תאכלו אורגני".
אורגני זה יופי, אבל זאת נישה שרלוונטית לאוכלוסייה
עשירה וזעירה יחסית. אם מדברים על האכלת העולם,
חקלאות אורגנית אינה פתרון. הנדסה גנטית, לעומת זאת,
היא גישה מדעית מדויקת ויעילה הרבה יותר גם במונחים
כמותיים. היא מסוכנת פחות ונתונה לשליטה מדויקת מאוד.
יחסית לטיפוח הקלאסי.
הטמונה בהתנגדות להנדסה גנטית
בחומרי הדברה
תחליף אפשרי לשימוש
פרופסור גפשטיין לפענח את אותה
"תוכנת התאבדות גנטית" המחסלת את
הצמח, ויתר על כן - לעכב את פעולתה.
"בניגוד להזדקנות בעלי חיים, שהיא
תהליך פסיבי, כאן מדובר במוות אקטיבי
ממש." התגלית של פרופסור גפשטיין היא
מנגנון ה"התאבדות", המופעל כתוצאה
מירידה ברמת "הורמון הנעורים הצמחי" -
ציטוקינין.
על סמך התגלית הזו פיתחו פרופסור
גפשטיין והחוקרים במעבדתו מנגנון גנטי
המוֹנע את הירידה ברמת הציטוקינין,
והתוצאה היא הכפלת בתוחלת החיים של
הצמח. תהליך זה, כך מתברר, מאריך גם
את חיי-המדף של הצמח; אם עלה של
צמח 'טבעי' מחזיק מעמד כשבוע אחר
קטיפתו, הרי שעלה של צמח מהונדס
מחזיק מעמד שלושה שבועות לפחות.
לנוכח הבעיה הקשה של ריקבון (של
פירות וירקות) בתקופת האיחסון ועל מדפי
החנות, מדובר בפיתוח דרמטי מאוד.
לסיכום, המנגנון המלאכותי שפיתח
פרופסור גפשטיין מאריך ב-%001 את
תוחלת החיים של הצמח השלם, וב-%002
את חיי המדף של העלים הקטומים.
אבל בכך לא מסתיים הסיפור.
מחזיק מים: עמידוּת בתנאי יובש
כי אז התרחשה תקלה מופלאה: פרופסור
גפשטיין שכח להשקות את צמחי הטבק
המהונדסים במשך שלושה שבועות
רצופים. הוא חזר ומיהר להשקות אותם,
וכנגד כל הסיכויים התאוששו הצמחים,
המשיכו לגדול והניבו יבול. למען הסר
ספק, צמחים בלתי מהונדסים שעוברים
תקופת יובש ממושכת כזו אינם שורדים.
פרופסור גפשטיין שיחזר תצפית זו
בניסויים מבוקרים, שהוכיחו כי אכן, אותו
'הינדוס גנטי' - אותה הגברה מבוקרת של
הורמון הנעורים - אכן מקנה לצמח יכולת
הישרדות ביובש ממושך. "שלושה שבועות
הם פרק זמן בלתי מבוטל כשמדובר,
לדוגמה, בגידול חיטה בנגב. פעמים רבות
קורה, כמו שקרה השנה, שאחרי היורה
המנביט את הזרעים באה תקופת יובש
ארוכה שהורגת את הנבטים. אם נאריך
את משך ההישרדות שלהם בתקופת
היובש, נוכל להציל גידולים רבים בנגב
ובאזורים צחיחים אחרים."
בעקבות תצפית זו החל פרופסור גפשטיין
'לשחק' עם כמויות מי ההשקיה בחממה
שלו בטכניון, וגילה כי בטווח הארוך
מסתפקים הצמחים המהונדסים
ב-%03 בלבד מכמות המים של חבריהם
המשך בעמוד הבא
מחסום פסיכולוגי מסוכן. כרזת הפחדה
של מתנגדי ההנדסה הגנטית