המשפחה לקרקע הפרטית,
עירוב בעייתי של תעסוקה,
מסחר ומגורים, והיררכיה מורכ
–
בת של מרחבים ציבוריים וצי
–
בוריים למחצה, דבר שמקשה על
פיתוחם ותחזוקתם.
גידולם הרב של הישובים,
כחלק מגידול האוכלוסייה הער
–
בית בישראל בכלל, לא זכה
מעולם למענה תכנוני הולם ויישובים ערביים
רבים מתרחבים בהדרגה אל השטחים החקלאיים
העוטפים אותם, כמעט ללא התחשבות בתכנון
כולל. צורת התיישבות זו זכתה לביקורת רבה
מצד גורמי תכנון רשמיים בישראל, אבל כמעט
ולא הוצעו להם כלי תכנון אפקטיביים.
הדיון במצבם העגום של היישובים הללו תפס
על כן חלק משמעותי בתכתובת הדואר האלקט
–
רוני בין חברי קבוצת התכנון. מנהיגי המחאה
ביקשו אמנם להותיר את השסע הפוליטי הישרא
–
לי מחוץ לשיח המחאה, על מנת לשוות לה חזות
אחידה ומאחדת, כזו החוצה את כל הגבולות
הפנימיים שבין מגזרי החברה, אבל קבוצת התכ
–
נון לא יכלה שלא לעסוק ביישובים הערביים
כקטגוריה הראויה לדיון נפרד ומרכזי.
כל החברים בקבוצת התכנון קיבלו את הקרי
–
טריונים של קמבל )6002( לפיהם הוגנות וסבי
–
רות הם כלי מדיניות, המאפשרים להגשים את
הגדרות הצדק של רולס: לאפשר לכל חלקי
החברה נגישות שווה אל מוקדי הכוח )עיקרון
שוויון ההזדמנויות(, ולאפשר לכל האזרחים
להיות שווים על אף ההבדלים ביניהם )עיקרון
הפער(. עם זאת, התעורר ביניהם ויכוח מר כאשר
צריך היה לתרגם את ההגדרות התיאורטיות
למדיניות תכנון קונקרטית עבור היישובים הער
–
ביים.
חברי קבוצת התכנון הציעו שתי גישות מנוגדות
מה אחרת. גישה אחת
ֵ
זו לזו, כל אחת נשענת על סכ
יוצגה על ידי שני מתכננים-אדריכלים, מתכננת א'
ומתכנן ב', אשר טענו כי יש לדרוש מהמדינה
הקצאת קרקע ומשאבים שתאפשר ליישובים הער
–
ביים להתפתח על פי טעמם של התושבים, בין אם
מדובר בבניה פרברית או בבנייה עירונית צפופה.
מיד לאחר פרסום הטיוטה הראשונה של מסמך
התכנון בין חברי הקבוצה, הסבירה מתכננת את
התנגדותה לדרך בה נוסחה הדרישה להכללת
עקרונות סביבתיים בתחום התכנון:
מספר דוגמאות מהניסיון המצומצם שלי:
"יש לעצור את הפשרת הקרקעות" - מחר
בבוקר יחזור אלי בצור באהר.
"שימור החקלאות, פארקים לאומיים ושמירה
על שטחים פתוחים" - מחר יחזור אלי בעל בוס
–
תן, בעיסוויה )מתכננת-אדריכלית א', 1102.9.1(.
בדברים אלה, ביטאה המתכננת את העמדה על
פיה ההבדלים בין יישובים יהודיים וערביים הם
כאלה, שבעטיים לא ניתן לפתח מדיניות תכנון
אחידה לשני המגזרים. חברי קבוצת התכנון
הסכימו כי הפשרת קרקעות עבור הקמה והרחבה
של יישובים יהודיים חדשים אינה נחוצה, אך
הטענה שעלתה מדברי המתכננת היא כי היישו
–
בים הערביים נמצאים בקטגוריה אחרת.
מאז קום המדינה הוקמו בישראל כ-000,1
יישובים יהודיים, ואף לא יישוב ערבי אחד, למעט
יישובים שנועדו לרכז את הבדואים בדרום ובצ
–
פון. ]...[ המדיניות התכנונית הנוהגת מונעת
הקמת יישובים ערביים מגוונים באופיים. בכך
נשללת מהאזרח הערבי הזכות והיכולת לבחור בין
צורות התיישבות שונות )לדוגמה, שכונות "בנה
ביתך", בנייה קהילתית, בנייה עירונית חדשה, או
לחילופין התיישבות כפרית חקלאית(. בפני
התושב הערבי ניצבת אפשרות אחת בלבד: לגור
באזור פרברי אחיד, מעין יצור כלאיים בין עיר
לכפר )מתכנן-אדריכל ב', 1102.9.42(.
דברים אלה, מתוך תכתובת הדואר האקלטרוני
של קבוצת התכנון, המשיכו דיון שהתנהל ב-6
ÔÂÎ˙· È˙¯·Á‰ ˜„ˆ‰ ˙˘È‚
‰Ó¯‰ ˙‡ ˜ÈÚ‰Ï ˙˘˜·Ó
˜„ˆ Ï˘ ¯˙ÂÈ· ‰‰Â·‚‰
ÌÈ˘‡‰ ˙È·¯ÓÏ È˙¯·Á
Ìȯ„‚ÂÓ Ì‰ ̇ ÔÈ· ¨˙ÂÏȉ˜‰Â
Â‡Ï Ì‡ ÔÈ·Â ÌÈÁ·ÂÓÂ
117
ÌÈÏ„·‰ ∫˜·ÈÙÒ ‰È·‡
ÌÏÂÚ ˙ÒÈÙ˙·
