בתהליכי קבלת החלטות. בו
בזמן, התנהל בדואר האלקט
–
רוני דיון מקביל אודות תפקו
–
דם של מתכננים בזירה
החברתית והמקצועית.
השאלה שעל הפרק הייתה:
האם על המתכננים לשקף את
עמדות הציבור ללא כחל
ושרק, או שעליהם להציע את הידע המקצועי
שלהם, אולי אף ללמד ולחנך את הציבור בעזרת
מומחיותם וניסיונם? השאלה הקונקרטית שנגזרה
מכך הייתה: האם הציבור ירוויח מכך שהמתכננים
ייאבקו למען שיתוף נרחב יותר של תושבים
בתכנון, או מכך שהתכנון יוביל את תהליכי קבלת
ההחלטות בתכנון, באורח שקול ומקצועי? איזה
מבין שני התהליכים יוביל לכך שהערים תהיינה
צודקות יותר?
טפח מהמורכבות של יחסי מתכנן-ציבור נחשף
בדבריו של מתכנן-אדריכל ג', שבשלבים המוקד
–
מים של הדיון כתב לעמיתיו:
המחאה היא הזדמנות לשנות את השיח, לא רק
אצל המתכננים ומקבלי ההחלטות, אלא בדעת
הקהל הרחב. שינוי אצל הלקוחות, הבנה שמודיעין
איננה איכות חיים, שהקניון אינו משאת נפש, היא
מטרה שאותה יש להשיג בהזדמנות זו של התעור
–
רות ציבורית )מתכנן-אדריכל ג', 1102.8.13(.
שינוי האידיאל של איכות החיים, מהמודל
הפרברי למודל עירוני, הוצג על ידי המתכנן
כמטרה שתכנון צודק צריך לשאוף אליה. בדומה
לאופן שבו נותחו יחסי מרכז-פריפריה וגורלם של
היישובים הערביים, מתכננים שהחזיקו בעמדות
של צדק עירוני קישרו את העיקרון של שוויון
בהזדמנויות עם ידע מקצועי.
ההתנגשות החזיתית בין תביעה ממשית להגב
–
רת שיתוף הציבור בתכנון לבין הדגשת הידע
המקצועי ותפקידו הקריטי בתכנון הגיעה כמה
ימים אחר כך, עם פרסומו של נייר העמדה הרא
–
שון של קבוצת התכנון. מתכנן ג' התייחס לתפ
–
קיד המכריע שמילאו מתכננים ביצירתו של חוסר
צדק מרחבי, לרבות העובדה שבשנות החמישים
והשישים בנתה מדינת ישראל היקף חסר תקדים
של דיור ציבורי בערי הפיתוח ובשכונות מגורים
חדשות - מקומות שברבות הימים נעשו לסלאמס,
ננטשו על ידי צעירים ובעלי יכולת, וחוללו את
הפערים הגדולים בחברה ובמרחב. לדבריו:
מי אשם? לדעתי, קודם כל אנחנו! המתכננים,
אנשי המקצוע. אנחנו מכרנו לציבור תיאוריות
מופרכות שיצרו את ברזיליה ואת ערד. אנחנו
שמתכננים היום את ראשון מערב ונתניה דרום
ומזרח. אנחנו שנטשנו את "שבועת הרופאים" של
התכנון - החובה לשרת את האנושות על פי
צרכיה ולא על פי צרכי האגו הפרטי שלנו מבט
–
אים את ייחודנו הפרטי כ"יוצרים" חדשניים
)מתכנן-אדריכל ג', 1102.9.19(.
נקודת המבט הזו רואה את הפערים החברתיים
ואת היעדר הנגישות להזדמנויות כתוצר של מדי
–
ניות תכנון קלוקלת, ולכן את המקצועיות כמחול
–
לת של צדק/אי-צדק. הטענות נגד העיוורון המק
–
צועי של המתכננים מקפלות בתוכן תפיסה של
הציבור כחומר ביד היוצר:
צר לי, אך איני מאמין יותר בנו, אנשי המקצוע.
ואני חושש שגם איני מאמין יותר בציבור. ולא
בגלל שהוא מטומטם, אלא בגלל שבמשך שנים
הרעלנו אותו, טמטמנו וחינכנו אותו ועכשיו הוא
רוצה צמודי קרקע ומכונית בחנייה פרטית. הוא
כבר אינו יודע "איכות חיים" מה היא באמת. הוא
חושב שמדשאות רחבות ידיים וריקות מאדם
"ירוקות". הוא חושב שככל שעומדים לרשותו
יותר שצ"פים איכות חייו גדלה. הוא רואה בקני
–
ון את פסגת ההישג החברתי האנושי ומבין שיי
–
שוב ללא קניון אינו יישוב כלל. ואת כל השטוי
–
ות הללו אנחנו מכרנו לו )מתכנן-אדריכל ג',
.(19.9.2011
˜„ˆ‰Â È˙¯·Á‰ ˜„ˆ‰
È˙˘ ·Ȉ‰ ȯÈÚ‰
ÔÂÎ˙ ˙ÂÈÈ„ÓÏ ˙ÂÙÂÏÁ
ÌÈÈ·¯Ú‰ ÌÈ·Â˘Èȉ ¯Â·Ú
121
