הצדק המרחבי בחברה הישראלית. כביקורת על
התפיסה המוכרת, לפיה הקמת שכונות חדשות
של מגורים צמודי קרקע ביישובי הפריפריה היא
מתכון להזרמת אוכלוסייה חזקה ולחיזוק הפריפ
–
ריה, נטען במסמך זה כי:
יש
לשנות
סדרי את
העדיפויות. עלינו
לחזק
מרכז את
הארץ
ולבדל
את
הפריפריה
כחלופה
אמיתית
לחיים
העירוניים
האינטנסיביים )מסמך
סלמה, 1102.8.52(.
גישה זו טענה כי ההשקעה בפריפריה היא
אשליה, שכן מרביתה אינה תורמת לתושבי
הפריפריה אלא מגדילה את
מצוקתם, דוחה את הקץ ומר
–
ביתה יורדת, בסופו של דבר,
לטמיון. כך הוצגו הדברים
בלשונו של המסמך:
חרף מאמצים בלתי נלאים,
הפרויקט הלאומי של חיזוק
הפריפריה נכשל כישלון חרוץ.
הקמת ערי הפיתוח, תחת הדגל
של פיזור האוכלוסין, היתה
טעות. הניסיונות שנעשים
בשנים האחרונות להפכן לפרברים אמידים הם
הוספת חטא על פשע. חלוקת מגרשים גדולים
בעלות מינימלית כדי "למשוך אוכלוסיה חזקה"
מגדילה את הפערים בין השכבות השונות באוכ
–
לוסיה ואינה מחזקת את המרקם החברתי והכלכ
–
לי בערי הפריפריה )מסמך סלמה, 1102.8.52(.
עם התלהטות הוויכוח סביב העמדה שהוצגה
במסמך סלמה, התפתחה בקבוצת התכנון תפיסת
תכנון אחרת ליחסי מרכז-פריפריה, זו שנתמכה
על ידי ההיגיון של הצדק החברתי. כך נאמרו
הדברים בתכתובת הדואר האלקטרוני:
אילו 'מאמצים' נבדקו? האם את ההוצאות לחי
–
נוך, תשתיות או בריאות הנמוכות ב-%06-04
בפריפריות? האם את ההשקעות בתעסוקה
שכמעט אינן קיימות? המצב כמובן הפוך. היו
'מאמצים עלובים' ברמת מס שפתיים,
ולא
'מאמצים בלתי נלאים' לקידום הפריפריות, במיו
–
חד בולטת ההזנחה הפושעת של האוכלוסייה
הערבית וערי הפיתוח )מתכנן ו', 1102.8.13(.
תפיסה זו גורסת שיחסי מרכז-פריפריה מושפ
–
עים מהמבנה הניאו-ליבראלי של הכלכלה,
הלוכד את ערי הפריפריה במעגל קסמים: בשל
נקודת המוצא החלשה, הן אינן מושכות אליהן
השקעות פרטיות; ההשקעה בתשתית במרכז
נעשית באמצעות שיתופי פעולה ציבוריים-
פרטיים, אך בפריפריה היא תלויה ביוזמה ציבו
–
רית, שהיא איטית יותר וחסכנית. כך, הפערים בין
המרכז והפריפריה ממשיכים לגדול. הדרך היחי
–
דה לפרוץ את מעגל הקסמים הזה היא הקצאה
נדיבה של משאבים לטובת החולייה החלשה
בחברה ובמרחב - הפריפריה. עמדה זו הוצגה
כמה ימים אחר כך על ידי מתכנן נוסף, מתכנן ז':
צדק חברתי ומרחבי אינו יכול להתעלם ממח
–
צית האוכלוסייה. צדק כזה אינו יכול להעניש
פעם נוספת את תושביי ערי הפיתוח, בגלל
שנעשו בעבר "טעויות" תכנוניות ביחס אליהם.
ולא, ישראל, למרות החזון שכתוב בבהירות,
איננה מטרופולין אחת. רוב האוכלוסייה במדינה
אינה גרה במטרופולין המרכזית, ולא ניתן לצפות
מרוב אזרחי המדינה
שיסכימו לחיים בערי שינה
)מתכנן ז', 1102.9.1(.
לסיכום, גם במקרה זה התגבשו בתוך קבוצת
התכנון שתי תפיסות שונות של צדק, המציעות,
כל אחת בדרכה, מדיניות תכנון שונה ואפילו
סותרת. גישת הצדק החברתי קוראת לסגור את
הפערים בין המרכז והפריפריה, באמצעות
השקעה ציבורית נדיבה בתשתיות הנדסיות,
שירותים ציבוריים, נגישות להזדמנויות, באופן
שיפצה את התושבים על הריחוק ויאפשר צמיחה
ושגשוג גם הרחק ממרכז המטרופולין, בעוד
גישת הצדק העירוני טוענת כי הפריפריה צריכה
להצטמצם באוכלוסייתה, לוותר על החזון של
ערים קטנות ומרוחקות ולהוות אלטרנטיבה למי
–
עוט של אוכלוסייה חקלאית. שתי הגישות מייצ
–
גות באופן כללי, כל אחת בנפרד, את שני עקרו
–
נות המשנה בעיקרון הצדק השני של רולס.
˙ÂÈÁÓÂÓÏ ¯Â·Èˆ‰ ÛÂ˙È˘ ÔÈ·
ȯÈÚ‰ ÔÂÎ˙·
כבר בשלבים הראשונים של הדיון על תכנון
צודק, הביעו חברים בקבוצת התכנון את תמיכ
–
תם בהרחבה והעמקה של שיתוף הציבור בתכנון,
כאמצעי לעשיית תכנון צודק יותר. הטענות
שעלו כינו את שיתוף הציבור הקיים ככזה
המהווה מס שפתיים וחסר השפעה של ממש.
נראה היה שחברי הקבוצה מכל קצוות הקשת
מסכימים כי תכנון צודק הוא שיתופי, מייצג את
הציבור שזהותו צריכה עוד להתברר ומערב אותו
Ì˙ÂÎÊ ¨Âʉ Ë·Ó‰ ˙„˜Ó
˙‡ ¯ÂÁ·Ï Ì„‡ È· Ï˘
‰È·‰ ‰·È·Ò‰ Ï˘ ‰ÈÈÙ‡
˙˘‚˙Ó Ì‰ÈÏÚ ˙Ù„ÚÂÓ‰
˙Â˘È‚ Ï·˜Ï Ì˙ÂÎÊ ÌÚ
¨˙ÂÈÂÓ„Ê‰Ï ˙ÈÂÈ¢
ÁÂÎ È„˜ÂÓ ÌÈ˙Â¯È˘
120
