בישראל, על פי נתונים משנת 5002 ו- 9002,
ומצא כי היישובים הערביים הם בעלי הצפיפות
הנמוכה ביותר בישראל.
כולנו יודעים שצפיפות זה לא הכל, ודאי שאינה
מותאמת לצפיפות נתפסת, אך בכל אופן היא מדד
ליכולת של יישוב לספק שירותים, תחזוקה, תחבו
–
רה ציבורית, סביבה עסקית למסחר וכיוצא באלה
דברים, זה מעורר אצלי מחשבה. וכאשר רוצים
להקטין את התלות בממשל המרכזי, לפתח כלכלה
מקומית, במיוחד באוכלוסיה שרמתה הכלכלית
נמוכה מהממוצע - יש לדעתי לשקול היטב אם זה
נכון להמשיך ולפתח בצפיפויות הקיימות, או
שדווקא צריך לרכז צפיפויות במקומות מסוימים
)מתכנן-אדריכל
ד', 1102.9.12(.
בתגובה לדברים אלה עזבה ה', מתכננת ערבי
–
יה, את קבוצת המתכננים, בטענה כי גישה זו
אינה מבטאת צדק כלפי היישובים הערביים.
עזיבתה מבטאת את השסע בין תפיסת הצדק
החברתי לצדק העירוני בקבוצת התכנון.
לסיכום, הצדק החברתי והצדק העירוני הציבו
שתי חלופות למדיניות תכנון עבור היישובים
הערביים. הראשונה הדגישה
את עיקרון הפער והעלתה על
נס את הזכות לכיבוד אורחות
חיים שאינם בהכרח מערביים
וכן נושאים של בעלויות על
קרקע, והשנייה הדגישה את
עיקרון שוויון ההזדמנויות
בתכנון וטענה כי על המדינה
לפתח ביישוביהם תרבות
עירונית שתקנה להם נגישות טובה להזדמנויות
ותאפשר להם להתערות בחיים הכלכליים והחבר
–
תיים בישראל.
‰È¯ÙȯÙ≠ÊÎ¯Ó ÈÒÁÈ
עשיית צדק עם הפריפריה בישראל הציבה אף
היא דילמה מקצועית בפני חברי קבוצת התכנון.
משנות החמישים הוקמו בכל רחבי המדינה 03
ערי פיתוח, בנוסף לקיבוצים ולמושבים רבים.
רעיונות של פיתוח חקלאי ופיזור אוכלוסייה,
כאמצעי לחיבור בין העם והארץ, ככלי לתפיסת
שטח והפגנת נוכחות )יהודית( בכל חלקיה, הניעו
את המדינה לייצר יישובים עירוניים וחקלאיים
רבים, שמרבים אוכלסו על ידי אוכלוסייה מזר
–
חית. כיום, כ-06 שנה מאוחר יותר, משרטטים
יישובים אלה את תמונתו של השסע החברתי-
עדתי החוצה את החברה הישראלית. הם מהווים
פריפריה גיאוגרפית, חברתית וכלכלית, הסובלת
עדיין מנחיתות בכל מישורי החיים.
חברים בקבוצת התכנון הסכימו כי יחסי מרכז-
פריפריה מחוללים אי-צדק בחברה הישראלית;
הם חלקו ביניהם את ההסכמה על אחריותה של
המדינה, בעבר ובהווה, להעמקת הפערים. מחלו
–
קת גדולה התגלעה, עם זאת, באשר לדרכים
להתמודד עם חוסר הצדק ולצמצם אותו.
טענתם של חברים המחזיקים בעמדות של צדק
עירוני הייתה כי ערי הפיתוח נידונות לנחיתות
מובנית, בהשוואה ליישובים במרכז המטרופולין,
בתחומים של שירותים ציבוריים, אפשרויות
תעסוקה, רמת חיים והזדמנויות להשתלבות
בחיים הפוליטיים, החברתיים והכלכליים בישר
–
אל. בעידן הנוכחי, טענו, ערים הנכללות במטרו
–
פולין מעניקות לתושביהן הזדמנויות משופרות,
שלא ניתן להקצותן לתושבים בפריפריה. גם אם
המדינה תקצה תקציבים לשירותים ממשלתיים,
אלה לא יוכלו לכפר על הריחוק המבני ממוקדי
הכוח. לכן, תכנון צודק נדרש לבחון דרכים לחבר
את תושבי הפריפריה עם ההזדמנויות המועדפות,
שלעולם תמוקמנה במרכז. משמעות הדבר היא
לחבר את הפריפריה אל המרכז ובעיקר לצמצם
את הפריפריה, לחדול מ"ממכר אשליות" לתוש
–
בים חדשים באמצעות פיתוח של שכונות חדשות
ביישובים מרוחקים או הקמה של יישובים נוספים
בצפון ובדרום. את הגישה הזו אפשר לקשור
לעיקרון שוויון ההזדמנויות של רולס, והיא
בוטאה על ידי מתכנן-אדריכל ג':
הבעיה היא שבישובים העירוניים שבפריפריה,
בין בתחום הקו הירוק ובין בשטחים, לא ידענו
לתכנן. והיישובים הללו, בין בתחומי הקו הירוק
ובין בשטחים, אינם יכולים לקיים חיים עירוניים
בסיסיים, כאלו שיאפשרו לאוכלוסייתם להתבסס
בתוכם, ולהתחדש. צעירי הפריפריה נאלצים
להימלט ממנה למרכז והשאיפה היא, איך לא,
לעיר היחידה בארץ - תל אביב )מתכנן-אדריכל
ג', 1102.8.13(.
ב-52 באוגוסט פורסם בין חברי הקבוצה מסמך,
שנערך על ידי קבוצה בשם "פורום סלמה" של
אדריכלים ומתכננים מהמחלקה לארכיטקטורה
באקדמיה לאמנות "בצלאל" )השם נגזר ממקום
כינוסם, רחוב סלמה 06 בתל אביב(, ועסק בחוסר
ÌÈ·Â˘Èȉ Ï˘ ÈÂÎ˙‰ Ì·ˆÓ
ÈÊÎ¯Ó ÌÂ˜Ó ÒÙ˙ ÌÈÈ·¯Ú‰
ÔÂÎ˙‰ ˙ˆÂ·˜· ÌÈÁÂÎÈ·
Ï˘ ˙Âχ˘Ï Ï˘Ó ˙ÂÂ‰Ï È¢ÚÂ
ÔÂÎ˙· ‰ÂÓˉ ˜„ˆ‰ ˙„ÈÓ
ÌÈÈӇϠÌÈÈ˙‡ ÌÈËÂÚÈÓ ¯Â·Ú
119
