‰ÈÙ¯‚‡Ȃ ˙·˙‰ ¨ÌÈ¯Ú ÔÈ·
±≤¥
‚ Â Ï È Ù ‡
י צ ח ק ) ק י ק י ( א ה ר ו נ ו ב י ץ
קרתה בדרכי ההזדמנות להיות עורך שותף של
גיליון פנים זה, העוסק בעיר, עיור ועירוניות.
עבורי זו הזדמנות מיוחדת מכיוון שמדובר בכתב
עת לתרבות חינוך וחברה בהוצאת הסתדרות
המורים. לכן, אני מניח שיקראו אותו קוראים
רבים, העוסקים בחינוך בבתי הספר ובמקצועות
החינוך השונים.
לצערי, מקצוע הגיאוגרפיה אינו זוכה לעדנה,
ונחשב לעתים כ"ברירת מחדל" לתלמידי התיכון,
שאינם ממוקדים במקצועות בכירים יותר כמדעים
או שאינם בעלי שאר רוח כדי שיהיו ראויים
להעמקה בספרות ובפילוסופיה. יתכן שספרו של
אנטואן דה-סנט אכזופרי, "הנסיך הקטן", המציג
באחד מפרקיו את הגיאוגרף באור מגוחך, תורם
גם הוא לכך.
כשהנסיך הקטן פוגש את הגיאוגרף, מציג את
עצמו הגיאוגרף כך:
"הגיאוגרף אדם חשוב מכדי לשוטט בעולם.
הוא אינו עוזב את שולחן הכתיבה שלו. אך הוא
מקבל את פני החוקרים, מציג להם שאלות ורושם
את דברי זיכרונותיהם...."
הם משוחחים והנסיך הקטן מתגלה כרפרנט
ראוי לתחקור:
"אין אנו נוהגים לרשום פרחים", אמר הגיאוגרף,
- "מדוע? הן זה הדבר היפה ביותר!"
- "איננו רושמים פרחים משום שהם בני-חלוף"
הגיאוגרף ממשיך ומסביר:
"ספרי הגיאוגרפיה....הם ספרים רציניים ביותר,
ואינם מתיישנים לעולם. אך לעיתים רחוקות
יקרה כי הר ישנה את מקומו, ואוקיינוס יתרוקן
ממימיו. אין אנו כותבים אלא על דברים הקיימים
לעד."
הנסיך הקטן מקשה:
- "אך מה פירוש "בני חלוף"?...
- "פירושו: דברים הצפויים לכיליון חרוץ."
החוברת המונחת לפניכם מביאה את התרש
–
מויותיהם של חוקרים שונים על העיר. זו עלו
–
לה, תחת הגדרות מסוימות, להיחשב כבת-
חלוף. מאמרי הפותח את החוברת דן במתח
הקיים בין שני ספרים משמעותיים שנכתבו על
העיר. האחד הוא "מותן וחייהן של ערים
אמריקאיות גדולות", והשני "ניצחון העיר". בין
החיים, המוות והניצחון של העיר, קיימות גם
ערים שהתכווצו ונמצאות במסלול של דעיכה,
ואף ערים היסטוריות שנעלמו. עובדה זו מעלה
את האפשרות שערים הן אכן בנות חלוף. אולם
בעיני, דווקא צורת חשיבה "גיאוגרפית" זו,
המנסה להעלות לרמת הפשטה גבוהה את כל
מארג היחסים שבין האדם לסביבתו - ובמקרה
הייחודי של העיר - לסביבה הטבעית אותה הוא
יוצר עבור עצמו, מדגישה את תרומתו הסגולית
של הגיאוגרף ושל צורת המחשבה הגיאוגרפית.
הגיאוגרף הוא המתבונן. התבוננות משקפת את
הדינמיות בהתפתחותן של ערים, את השפעותי
–
הן על האדם, ואת המסקנה כי אלה אינן צפויות
לכיליון חרוץ, אלא להתפתחות, להשתנות
ולשכלול. הגיאוגרף האמיתי, אם כן, הוא דווקא
הנסיך הקטן.
את ההזדמנות להיות ולהיחשב גיאוגרף אני
חייב למוריי בתיכון, אריה גולדברג ונילי לירז,
למחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת בן-גוריון,
ובמיוחד לפרופ' שאול קרקובר ולפרופ' אורן
יפתחאל, ולאדם נוסף, גיאוגרף ומתבונן בנשמ
–
תו, יענקלה שטיינברג, מנהלו לשעבר של מרכז
מנדל למנהיגות בנגב.
תודתי נתונה גם לכותבים שתרמו למארג
התצפיות על התופעה העירונית, ומביאים כאן
את סיפורה. זוהי הזדמנות להודות לרוביק רוזנ
–
טל על השותפות, ולמלכה זהר על העבודה
הרבה והמדויקת של הבאת החומרים לידיכם
בצורה בהירה ונעימה. מקווה שמצאתם את
הקריאה נעימה ומלמדת.
124
נ
