16 / 40
במרעה. כשחזר, נאלץ כמובן
להשלים פערים. “אנחנו
לא מתעסקים בשאלה למה
הוא נעלם, אלא מסתכלים
קדימה. אנחנו נאבחן אותו,
ונשלים לו פערים”, אומרת קלימרו. “כמובן
שצריך ללמוד ולעבור מבחנים, אבל אנחנו לא
מתעסקים בנוכחות. ילד יכול לעזוב ולחזור,
וכשהוא יחזור, אנחנו ניתן לו הכל. המטרה היא
שילד יידע שהוא הרוויח בזכות עצמו את ציון
העובר במתמטיקה, או את תעודת הבגרות. זו
המשמעות של הצלחה”. המגבלה היחידה, חוץ
מהיכולת, היא הגיל: התוכנית פתוחה עד גיל
91 בלבד.
“תופרים חליפה לפי מידה״
האתגר של התוכנית הוא בראש ובראשונה
האוכלוסייה ההטרוגנית של הלומדים - ובהם
ילדים אנאלפביתים שיש ללמד אותם את הא”ב,
לקויי למידה, ילדים עם קשיי קשב וריכוז
וילדים שלא סובלים מקשיי למידה כלל. לרוב,
ילדים ברמות שונות יושבים באותה קבוצה. כל
אחד לומד פרק אחר, לפי רמתו. המורה נותן
משימה לילד ועובר לחברו ונותן לו משימה
אחרת. “המענה הוא דיפרנציאלי. אנחנו תופרים
חליפה לפי מידה. יש ילדים שהם מוכשרים
מאוד ונשרו, לא מחוסר יכולת, אלא כי לא
הסתדרו חברתית מכל מיני סיבות; ילדים
שהיו באשפוז; או אחרי הסתבכות עם החוק.
הם מקבלים מענה בהתאם לצרכיהם. יש ילדים
שלומדים לבגרות מלאה”. קלימרו מספרת על
ילדה מבריקה בת 51 שנמצאת במעון נעול,
משם תצא עם בגרות מלאה. “ההישגים שלה
מצוינים. היא ילדה מבריקה והיא תוכל ללכת
לאוניברסיטה”.
“אין ילד שחומק בין האצבעות” - המשפט
הזה הוא מעין מוטו של התוכנית. עובדי קידום
הנוער אמנם יודעים שעל כל ילד שמתייצב
בתוכנית, רבים נשארים ברחובות - אך הם
מחזרים אחרי הילדים בעקביות, כאחד מעקרונות
התוכנית. “אנחנו מנהלים מאבק עיקש על כל
ילד. בטלפונים, שיחות ווטסאפ, דרך ההורים. מה
לא. לעתים אנחנו נענים ולעתים לא”, אומרת
רעיה זיו, עובדת סוציאלית במקצועה ומנהלת
תחנת קידום הנוער בפתח תקוה. “האוכלוסייה
השתנתה ועם השנים הבנו שכדאי לערב את
ההורים ולגייס אותם. הורים אלה באים בסוף
השנה אל הצוות בדמעות ואומרים ‘הצלתם לי
את הילד’. זהו מאבק משותף של צוות החינוך
והטיפול, המורים ולעתים גם ההורים, כשהם
בתמונה. עם זאת, תמיד יש כאלה שלא מסוגלים
להיות בקשר ולא מביעים עניין בתוכנית”.
בתחנה הגדולה והמטופחת בראשות זיו,
המשתרעת על פני שתי קומות, רשומים 031
ילדים. מרביתם -כ-%07 - הם נערים. “הצוות
החינוכי-טיפולי קולט את הילד לכמה מפגשי
היכרות, יחד עם ההורים. אנחנו מנסים לברר
איפה החוזקות ואיפה המקומות הבעייתיים,
איפה הם רוצים להיות בצבא, מה החיבורים
שלהם לגורמים בקהילה. אחרי זה מעבירים
את הילד ליחידת השכלה”.
בתוכנית היל”ה פוגשים את הילד ובונים לו
את תוכנית הלימודים על בסיס מה שלמד. אותו
צוות שקיבל את הילד הוא גם אחראי ומלווה
אותו בהמשך ודואג לו, עד לגיוס לצבא, לא
רק בלימודים, אלא מבחינת תעסוקה. במרכז
מציעים גם חוגים שונים כמו בישול, מוסיקה,
קולנוע, קורס אילוף כלבים וצילום. “הם באים
בלי חלומות, בלי תקוות. אנחנו רוצים לתת
להם הזדמנות להיחשף לכמה שיותר כיוונים”,
מסבירה זיו. “יש כאן גמישות מסוימת, אך
כדי ללמוד פה צריך אחריות ויכולת בסיסית
של למידה”.
זיו מספרת כי “לעתים הילדים פתאום
נעלמים. לרוב אנחנו יודעים איפה כל אחד
נמצא. יש כאלה שנעלמים כי הם חייבים לצאת
לעבוד, אחרים נעלמים בגיל 71, למשל, כי הם
התייאשו וחושבים שעדיף להיות שליח פיצה
ולהרוויח כסף, בשביל מה ללמוד. במקרה כזה
אני יוצרת קשר ומנסה לראות אם אפשר לגרום
להם להגיע, גם למשהו קטן”. כך למשל, נערה
שהצליחה באופן יחסי, לא התייצבה לבחינת
הבגרות הראשונה. “לא תמיד יודעים למה.
אולי בגלל חרדת בחינות. אנחנו וגם ההורים
היינו חסרי אונים”. במקרה אחר, ילד היה צריך
לעבוד בעסק של אביו. “עזבנו אותו בתחושה
של כישלון לאחר שהבנו שאין עם מי לדבר”.
במקרה נוסף, הצוות ניסה לעניין נערה שלא
התמידה בקורס לבניית ציפורניים, כי הבחין
שהיא משקיעה בטיפוח הציפורניים שלה.
“הניסיון שלנו הוא חיזור. אנחנו נאמר לנערה
הזו, את לא רוצה להגיע ללימודים כי עברת
חוויה קשה בחיים? אבל בואי רק למען הכיף,
ללמוד לעשות ציפורניים. בלי התחייבות”.
לפעמים הם באים בהפתעה אחרי שנה.
בדרך כלל הצוות החינוכי־טיפולי אחראי
על הקשר עם הנערים או הנערות, ולעתים אלה
המורים שעושים את החיזור. “הילדים לעתים
הם אלה שבוחרים את המבוגר האחראי שיהיו
אתו בקשר”, אומרת בטי קרת, מנהלת היל”ה
בפתח תקוה. לפני כמה שנים, היא מספרת,
“למדה אצלנו נערה עם כמה וכמה בעיות, והיא
בחרה לספר עליהן לי. בסופו של דבר, היא אחד
מסיפורי ההצלחה. סיימה בגרות מלאה ואפילו
ייצגה את היל”ה בכנס מחוזי של יחידות קידום
הנוער”. קרת, שהיתה אז מורה, פעלה בשיתוף
פעולה מלא עם זיו, כשזיו מדריכה אותה איך
להתקדם עם הנערה. “אולי הייתי עבורה אפיק
פחות ממסדי”, אומרת קרת.
אין בעיות משמעת
מלבד אלימות, השחתת רכוש, עישון סמים או
שכרות, שום דבר לא נחשב חריגה מהכללים.
“אין בעיות משמעת, כי אנחנו לא מתייחסים
לחוסר קשב כבעיית משמעת”, אומרת קלימרו.
“אנחנו מבקשים לשמור אחד על השני, להודיע
לנו אם לא מגיעים. הם מכבדים את הדיבור
רעיה זיו, מנהלת תחנת
קידום הנוער בפתח תקוה:
“לעתים הילדים פתאום
נעלמים. לרוב אנחנו יודעים
איפה כל אחד נמצא. יש
כאלה שנעלמים כי הם
חייבים לצאת לעבוד, אחרים
נעלמים בגיל 71, למשל,
כי הם התייאשו וחושבים
שעדיף להיות שליח פיצה
ולהרוויח כסף, בשביל מה
ללמוד. במקרה כזה אני
יוצרת קשר ומנסה לראות
אם אפשר לגרום להם
להגיע, גם למשהו קטן״
ינואר 5102
<
שיעור חופשי
16