31 / 40
// סופר בנעלי בית
אתנחתא
א
יזו ילדה היית?
"הייתי ילדה חולמנית, מלאה
בדמיונות. נולדתי גם עם הרבה
עצב בלבי. עם זאת, היתה לי
היכולת לשים מסכה (כנראה ממש מרגע
הולדתי) של ילדה מרוצה. לא הסתכסכתי
כמעט בכלל עם ילדים, ולא עם מבוגרים, כי
מיד הייתי זזה הצידה והולכת, גם אם נעלבת,
לדרכי. המענה הלשוני שלי היה ועדיין בדרך
כלל משותק. הייתי מקובלת, תפסתי מקום
חברתי די מרכזי, אולי בגלל שהייתי נוכחת
גם כשלא דיברתי".
מתי פרסמת לראשונה ומה את זוכרת
מהחוויה?
"פרסמתי לראשונה בעלון בית הספר
כשהייתי בת 21-31. רצתה אלת הגורל ועברתי
ליד צריף מערכת העיתון, שהיתה מורכבת
מכמה ילדים יותר מבוגרים, ובדיוק ראיתי
ושמעתי דרך החלון איך הם צוחקים מהשיר
שלי. מאז לא פרסמתי עד שהשתחררתי הצבא.
זו היתה טראומה רצינית. אמנם לא הפסקתי
לכתוב, אבל עשיתי זאת בסתר".
אילו דמויות משמעותיות את זוכרת
מתקופת הלימודים?
"את שתי מלכות הכיתה מבית הספר היסודי
ובהמשך מהתיכון, שקינאתי בהן מאוד. היו לי
מורים שהטביעו בי חותם בל יימחה בידע הרחב,
באנושיות, בתמיכה. עליהם נמנה גם הסופר
חנוך ברטוב ונפשי קשורה בנפשו עד היום.
מכיוון שנולדתי וגדלתי בקיבוץ עין החורש,
גרנו בבית ילדים וישנו בלינה משותפת. היתה
לנו מטפלת שאהבתיה עד שהלכה לעולמה בגיל
19. היא היתה לי לנחמה גדולה מול הצער ומצבי
הרוח".
על אילו נושאים את כותבת ומדוע?
"אני כותבת ספרי שירה למבוגרים - מגיל
הנעורים ומעלה - וספרי ילדים. ספרי השירה
שלי ידועים בשירי האהבה שמאפיינים אותם.
אני לא מכירה חיים בלא אהבה. משובצים
בהם גם הרבה שירי משפחה וילדות, ובספרי
האחרונים יש גם התייחסות חברתית וביקורת
בצורה מוסווית. זכיתי לגדול במשפחה אוהבת.
הקשר שלי עם אבא היה סימביוטי ועד היום,
שנים אחרי לכתו, הוא נושא אהבתי, חלומותי,
שיחותי ושירתי. עם אמא באה השלמה מאוחרת
יותר. היא מופיעה בשירי בהרבה אהבה כי חל
פיוס ברגע מסוים ונשאתי אותה על כפיים עד
יומה האחרון. בספרי הילדים שלי נושא המשפחה
הוא מרכזי, הרבה בתחפושות של חיות. 'יחזקאל
הצב', 'ירמיאו החתול' ועוד שירים וסיפורים
שהם על חפצים בעלי תכונות אנושיות".
ספרי על ספרך האחרון.
"ספרי האחרון כספר ילדים – שהוא למעשה
מיועד לבני כל גיל והמכירות מוכיחות זאת
- הוא 'רוקמת החלומות'. חברה שקראה את
כתב היד אמרה לי מיד: מיכל, זה עליך! פקחתי
זוג עיניים תמהות כי אני כותבת לגמרי מתוך
השראה ותת הכרה. אבל זה הרי נכון! אשה רוקמת
חלומות לכל אדם. היא רואה את החלומות
ומעניקה אותם לחולמים, כמו למשל: 'לילד
שרצה לעוף היא רקמה כנפיים, לילדה יחפה זוג
נעליים', ועוד ועוד. היו לה בדים יפהפיים אבל
היא, נפשה יצאה לרקום על
בדים עשויים מרוח, 'איתם
אפשר לעוף לכל מקום לפי
מצב הרוח'. את ההמשך לא
אספר, רק קצת שבקצת:
מתרחשת תקלה גדולה
כי בתערוכת הרקמות
האנשים אינם מצליחים
לראות דבר, רק הילדים –
שדמיונם עדיין לוקח אותם
למקומות לא ישוערו – הם
הרואים. ספר השירים שלי
למבוגרים 'אני אומרת זאת
מאהבה' ראה גם הוא אור באחרונה. ספרי רואים
אור בהוצאת מודן".
ספרי על מפגשים שלך עם תלמידים.
"התלמידים הם אהבת חיי. משחר ילדותי
האמנתי שכל חיי אחיה בין ילדים. זה התגשם
דרך הכתיבה והמוני מכתבים ותגובות (בזכות
ספרי 'ציפור הנפש' אני מקבלת אלפי מכתבים,
מהארץ ומהעולם). מהילדים אני לומדת המון,
הם למעשה מסבירים לי מה כתוב בספרי, דברים
שאיני יודעת להבין בעצמי. איני מתארת
לעצמי את חיי ללא הילדים. הם העשירו אותי,
השיחות שלנו נהדרות (אולי כי אני מכוונת
אותם אל נושא הרגשות) והשיעורים עוברים
בקשב רב וללא הפרעות. הם לא רגילים שבא
אליהם יצור משונה כמוני
שבמקום לספר על הכתיבה
גרידא, שואל אותם שאלות
כמו 'מתי בפעם האחרונה
מישהו דיבר איתכם על מה
שאתם מרגישים?'"
איזה מקום בבית את
אוהבת במיוחד?
"חדר העבודה שלי הוא
הפרטיות שלי. המפלט.
ולמעשה, לכל פינה בבית
יש משמעות משלה. אני
אדם פרטי מאוד ומבלה את
רוב ימי לא בחברותא, כי אם לבד. בפינת האוכל
עוברת על ניירת, כותבת על פתקים שירים, כך
גם במיטה באמצע הלילה, או בפינת הטלוויזיה
בה אני צופה בשטויות כדי לנקות את הראש
שעובד בקדחתנות 42 שעות ביממה".
אילו חפצים יקרים ללבך בבית, ומדוע?
"אין לי יחס מיוחד לחפצים. בבית שלי אין
מזכרות ממקומות שונים בהם דרכו רגלי עם
השנים. ובכל זאת, אם עלי לבחור, אז יש כמה
ספרים שלא אוכל בלעדיהם כי הם היוו עבורי
חוויה מכוננת. יקרים לי מאוד תמונות הורי
שכבר אינם, מימי צעירותם, וילדי ונכדי שהם
משוש חיי".
סנונית. "נולדתי עם
הרבה עצב בלבי"
צילום: עיתון הארץ/
דניאל צ'צ'יק
מיכל סנונית, מחברת "ציפור הנפש" וספרים רבים
אחרים, החלה לכתוב כבר כנערה צעירה - אך למרות
הניסיון הרב שצברה, הילדים שהיא פוגשת הם אלה
רווית שרף
שמסבירים לה מה כתוב בספריה
"משחר
ילדותי
האמנתי
שכל חיי
אחיה בין
ילדים"
“פרסמתי לראשונה בעלון בית הספר כשהייתי בת 21-31.
רצתה אלת הגורל ועברתי ליד צריף מערכת העיתון, שהיתה מורכבת מכמה
ילדים יותר מבוגרים, ובדיוק ראיתי ושמעתי דרך החלון איך הם צוחקים מהשיר
שלי. מאז לא פרסמתי עד שהשתחררתי הצבא. זו היתה טראומה רצינית״
31
שיעור חופשי
>
ינואר 5102