34 / 40
// ספורט
אתנחתא
ל
מרות שחוק החינוך המיוחד
( 8891) קובע כי לתלמידים
המשולבים בחינוך הרגיל יינתנו
התאמות בכל תחומי הלימוד,
תלמידים נכים אינם זוכים להתאמות בשיעורי
החינוך הגופני, ולפיכך מרביתם אינם משתתפים
כלל בשיעורים ואינם ניגשים לבחינות גמר
במקצוע זה. כך קובעת אופיר שינוטר־לזר, מורה
לחינוך גופני המתמחה בשיקום, על סמך עבודת
שטח ומחקר שערכה על שילובם של תלמידים
נכים בשיעורי החינוך הגופני. “למרבה הפרדוקס,
ילדים אלה אוהבים תנועה”, היא אומרת. “הם
כלואים בתוך הגוף שלהם ורוצים להיות כמו
כולם. אין להם קשיים אינטלקטואליים. הקושי
הפיזי הוא הלקות שלהם, ולכן הם זקוקים
להתאמות כדי להביא לשילובם האמיתי ולמימוש
עיקרון השוויון”.
לצורך המחקר שלה, שנערך במסגרת לימודי
תואר שני בחינוך, שינוטר־לזר בנתה מודל של
מבחן עם התאמות לתלמידים אלה. היא תלמידתו
של ד”ר ישעיהו הוצלר, מקים המגמה לחינוך
גופני־שיקומי ולספורט נכים במכללת וינגייט,
ורואה עצמה כממשיכת דרכו. כיום, כאחראית
על תחום לקויות פיזיות במתי”א כפר סבא, היא
מיישמת את המודל שבנתה במחקר, לשילוב
תלמידים נכים בשיעורי הספורט.
לדבריה, כל התלמידים הנכים בגני הילדים
ובבתי הספר בכפר סבא כבר משתתפים בשיעורי
החינוך הגופני וניגשים לבחינות הבגרות,
אך אין זה המצב במקומות אחרים. “בשנים
האחרונות מתחילה להתעורר מודעות לנושא,
אבל בעיקר באזור המרכז ולא בפריפריה”, היא
מציינת. “המצב כיום הוא שילדים רבים עם
נכות גופנית מגיעים להישגים לימודיים יפים,
אך נותרים מאחור מבחינה חברתית ונפגעים
בהתפתחותם האישית, עקב היעדרותם מפעילות
גופנית־חברתית בשיעור חינוך גופני, בטיולים
ובהפסקות”.
למציאות זו נחשפה שינוטר־לזר כאשר היתה
מורה במרכז ספורט לנכים בשעות אחר הצהריים.
“תלמידים המשולבים בכיתות הרגילות היו באים
אלי לקראת סיום לימודיהם לבקש אישור על
פעילות גופנית וחוות דעת על יכולותיהם. הם
סיפרו לי שהם זקוקים לאישור, כדי שהמורה
ייתן להם ציון והם יוכלו לקבל תעודת בגרות.
משיחות אתם הבנתי כי בשיעורי הספורט הם
לרוב לא משתתפים, ובמקום זה מבלים בספרייה,
עובדים עם סייעת ובמקרה הטוב שומרים בשער
או עוזרים למורה להחזיק את הסטופר, ובוודאי
שאינם ניגשים לבחינת בגרות”.
להתאמן בעזרת האייפד
במחקרה גילתה שינוטר־לזר נכונות רבה מצד
תלמידים נכים להיות פעילים בשיעור החינוך
הגופני ולהיבחן בבחינת הגמר. “כל התלמידים
שנשאלו רואים במקצוע חשיבות להמשך חייהם
ותפקודם בעתיד, ומכיוון שאינם יכולים להיבחן
בבחינות הרגילות, הם הביעו רצון בשינוי המצב”.
בשלב הבא פיתחה מבחן עם התאמות, וחזרה לשאול
את התלמידים אם הם סבורים שיוכלו לעמוד
במבחן החדש.
“ניסיתי לשכלל כלים אובייקטיביים. עד כה
בניתי רק דגם אחד של מבחן המותאם לילדים
המשותקים בפלג גוף תחתון”, היא מסבירה.
“למשל, אם התלמיד לא יכול לרדת לרצפה
לכפיפות בטן, אתן לו תרגיל חליפי כי אין לו
שרירי בטן. השרירים שעובדים אצלו הם שרירי
הגפיים העליונות, אז אתן לו תרגיל לחיזוק הגפיים
העליונות, וכך אגדיל את היכולות שלו”.
כדוגמה היא מביאה את סיפורו של נ’, המשותק
בגפיים התחתונות ויושב בכיסא גלגלים. היא זכרה
שבעבר ידע ללכת והציעה לו להתחיל לתרגל
הליכה בעזרת הליכון בשיעורי החינוך הגופני,
כחלק מהאימונים לקראת בחינת הגמר. נ’ לא
הסכים להגיע עם הליכון לבית הספר, לא רצה
שחבריו יראו אותו צולע. “הצעתי לו להתאמן
בבית, לתעד את עצמו באייפד בעזרת אמו ולשלוח
לי תמונות”, מספרת שינוטר־לזר. “זה התחיל משני
צעדים בדקה והגיע ל־21 צעדים, שיפור עצום לילד
שלא הלך במשך שנים. מעבר להישג ותרומתו
לחיזוק הדימוי העצמי שלו, היותו מחוץ לכיסא
הגלגלים יכולה למנוע צורך בניתוחים בעתיד”.
וכך גם בתחומים אחרים. אם תלמידי הכיתה
מתאמנים לקראת ריצת 002 מטר, יקבל התלמיד
הנכה תרגילי הליכה, הוספת עוד כמה צעדים
בכל פעם, בעזרת הליכון. אם ריצת 000,2 מטר
נמשכת כעשר דקות, באותו פרק זמן הוא יידרש
ללכת ככל יכולתו, ובסוף השנה יוכל להגיע
ל־03 צעדים. התלמיד נבדק בתחילת השנה ומוצב
בפניו יעד עד לסוף השנה. תחום ספורט נוסף הוא
קפיצה למרחק, שבמקומה התלמיד הנכה יזרוק
כדור למרחק. אם בתחילת השנה הוא זרק לחצי
מטר, בסוף השנה הוא מגיע למרחק של 5.2 מטר,
לאחר ששיפר את הישגיו.
“עיקרון ההתאמות הגופניות מקביל להתאמות
הרגילות, כמו תוספת זמן או סייעת לשכתוב”,
אומרת שינוטר־לזר, ומדגישה כי יש צורך ליצור
מבחנים שיתאימו לתלמידים עם נכויות וקשיים
שונים. “המטרה היא לקחת מדגמים גדולים של
תלמידים נכים ולייצר עבורם טבלאות דירוג
שונות, כדי שכל מורה יוכל לתת ציון לכל תלמיד
נכה בצורה האובייקטיבית ביותר. רק כך נוכל
ליישם את עיקרון השוויון, שהמשמעות שלו היא
לאפשר קו זינוק שווה בין כל התלמידים וכן
קו סיום”.
המורים לחינוך גופני חוששים
ואולם אחד הקשיים בדרך לשילובם של תלמידים
נכים בשיעורי החינוך הגופני הוא שמרבית המורים
לחינוך גופני בחינוך הרגיל לא עברו הכשרה
מתאימה. מורים עדיין חוששים מכך, ורבים מהם
אומרים כי הם אינם מורים לחינוך מיוחד וחסר
להם ידע. הם אינם מוכנים לקחת אחריות, לא
יודעים מה מותר ומה אסור לכל תלמיד ופוחדים
שיגרמו נזק.
הפתרון הוא, לדברי שינוטר־לזר, להפנות
את המורה לחינוך גופני למתי”א, הגוף הדואג
לשילובם של תלמידים עם צרכים מיוחדים באזור
מגוריו, כדי שיבקש לקבל הכשרה מתאימה. היא
עצמה, כאחראית על לקויות פיזיות במתי”א כפר
סבא, עוברת בין בתי הספר באזור, נותנת למורים
הרצאות בנושאים כמו שיתוק מוחין ודלקת ריאות,
ומעבירה הדרכות והסברים.
“אני מרגישה שהצלחתי בקידום הנושא
בכפר סבא, בשל היותי מורה מהשטח. בהתחלה
היתה התנגדות גדולה, אבל סייעה לי העובדה
שאני מדברת אל המורים בגובה העיניים, שואני
מורה כמוהם, לא באה ממשרד הבריאות, לא
פיזיותרפיסטית ולא מרפאה בעיסוק שמביאה
שיטות מבחוץ. אני מספרת להם על הפחדים
והחששות מהשילוב שהיו לי בהתחלה, וזה מוריד
למורים את הפחד. אני מראה להם שהתהליך הוא
בר שינוי ויעשה טוב לשני הצדדים”.
היא מדגישה את קיומו של שילוב הפוך, כלומר
תרומת השילוב גם למשלבים עצמם. “כשתלמידים
רואים בשיעור ספורט תלמידה משותקת שעושה
תרגילים יחד אתם, גם אם תרגילים אחרים,
הם נחשפים לכוח רצון ולמסוגלות של ילדים
פגועים באמת, להתמודדות שלהם עם קשיים
אובייקטיביים. זה מחזק גם אצלם את המוטיבציה
להתאמן. הם עוברים תהליך של קבלת השונה,
רואים את האחר שמתמודד עם קושי וניגש כמו
כולם לבחינת הבגרות”.
לשינוטר־לזר חשוב שהמורים יידעו שהעבודה
הטיפולית אינה בתחומם, וכי לחינוך הגופני
מטרות שונות. המורה לא צריך להזיז את
התלמידים ולא צריך לגעת בהם, כפי שאינו
נוגע בתלמידים הרגילים. המטרה היא שהתלמיד
יעשה פעילות גופנית לפי יכולותיו ולא באופן
פסיבי, ולכן לא צריך להרים, לסחוב או למשוך
לו את הרגל.
המורים לספורט אינם פיזיותרפיסטים,
ולפיכך, גם עובדים באופן אחר עם הילדים הנכים.
שר את היד, הפיזיותרפיסט
ַ
“כשרוצים שילד יי
ימתח את ידו בשעה שהילד נשאר פסיבי, ואילו
המורה לחינוך גופני יחזיק את הכדור ויבקש
מהתלמיד לבוא ולקחת את הכדור. הפיזיותרפיסט
נוגע בילדים, מעסה שרירים, למורה אסור. הרעיון
בשיעורים הוא לעבוד מתוך היכולות של התלמיד,
למצות את הפוטנציאל שלו, לעבור תהליך של
פיתוח היכולות הגופניות שלו, בדומה לשאר
התלמידים”.
שילובו של תלמיד בעל לקויות פיזיות בשיעורי
החינוך הגופני, סבורה שינוטר-לזר, יכול להפוך
למודל לשילובו בכל פעילות פיזית וחברתית
אחרת, כמו למשל בהפסקות. “הוא יוכל להשתתף
במשחק כדורגל בהפסקה, להחזיר כדורים למגרש.
כך הוא מחויב למשחק, יש לו תפקיד והוא מרגיש
שייך. לכן, עבור תלמידים אלה גם פיזיותרפיה
וסייעת אינם תחליף להשתתפות בשיעורי חינוך
גופני, שהם המפתח לשילובם החברתי”.
בגרות בכיסא גלגלים
אופיר שינוטר־לזר, מורה לחינוך גופני המתמחה בשיקום נכים, חקרה את שילובם של תלמידים
נכים במסגרת שיעורי החינוך הגופני בחינוך הרגיל, והגיעה למסקנה שמרביתם אינם משתתפים
כלל בשיעורים ואינם ניגשים לבחינת הגמר. בעקבות זאת, היא בנתה מודל של בחינת
רותי גליק
בגרות עם התאמות והחלה ליישם אותו בגני ילדים ובבתי ספר בכפר סבא
נעם סלם, תלמיד ביה"ס אורט
שפירא בכפר סבא, בזמן מבחן
הבגרות שלו בחינוך גופני.
צילום: אופיר שינוטר־לזר
ינואר 5102
<
שיעור חופשי
34