32 / 94
עט
השדה
32
מוותרת, ואתה לומד להשתנות עד שאתה מרגיש בתוכך שאתה אחר: חושב אחרת, מתנהג
אחרת. פתאום התחיל להיות אכפת לי מה אומרים עליי, לפני כן צפצפתי על כל העולם והיה
לי הרבה יותר רע עם עצמי.
היא גם הראתה לי את הדרך, חיפשה מה יעזור לי להצליח, ניסתה להבין מה מפריע לי,
מה מקשה עליי, ודיברה איתי על כל אותם דברים שבגללם לא התעניינתי בלימודים: על
עצמי, על החברים שלי, על היחסים שלי עם ההורים. היא התעניינה בי כאדם. אולי זה הדבר
המיוחד בכל הסיפור, לא הרגשתי שאני סתם מספר, סתם עוד תלמידה בכיתה. הרגשתי
מיוחדת, הרגשתי שהיא מכירה אותי לגמרי. זה מוזר שאדם שהוא לא חלק מהמשפחה שלך
הופך להיות האדם הכי חשוב בחיים שלך. היחס האישי המיוחד שלה כלפיי עורר בי את
החשק ללמוד.
היום אני מבינה שהיא הצילה אותי, כיוון שהיא שינתה את דרכי בחיים. כשהגעתי לתיכון, הייתי
אלימה: קיללתי, צעקתי, וחילקתי לאנשים “כאפות” על ימין ועל שמאל. היא הייתה אומרת לי:
“את אישה - איפה העדינות שלך? אני רואה אותה בתוכך, את יכולה להיות אחרת. תני לעצמך
להצליח – את שווה את זה”. הפכתי להיות בן אדם שמכבד אנשים מבוגרים. בכל המקצועות
השתניתי. מתלמידה שלא עשתה כלום נהייתי לתלמידה שמתאמצת לשפר את ציוניה. לפני
זה, כשהייתי נתקלת בחומר לימודים קשה שלא היה לי מובן, הייתי מתקפלת ומוותרת, אבל
היא הצליחה לשכנע אותי לא לוותר, ובסופו של דבר גרמה לי להתמודד עם דברים.
זה נשמע מוזר אבל בזכותה גם הקשר שלי עם אמי נהיה טוב יותר. כשהיא ביקשה משהו
ממני, רציתי להצליח ולא לאכזב אותה, רציתי להראות לה שהיא לא טעתה כשהאמינה בי
וצפתה לי גדולות. היא עוררה בי חשק להוכיח את עצמי, לשאוף גבוה ולא להסתפק בעבודה
פקידותית כהגשמה עצמית.
היא לא הסתפקה רק בעזרה שלה, היא גם דאגה כל הזמן לגייס את שאר המורים. יום אחד
היא נכנסה לכיתה להעביר פתק למורה למתמטיקה וראתה שאני יושבת ומתבטלת. היא
התקרבה אליי ושאלה אותי מה העניינים. אמרתי לה שאני לא מבינה את החומר, היא ניגשה
למורה למתמטיקה והפעילה עליו לחץ שיעזור לי, אחר כך באה לשבת לידי ועזרה לי בעצמה.
בדרך זו המורים שלנו הפנימו שהם חייבים לעזור לנו, ואנחנו למדנו לדרוש את המגיע לנו.
ידענו שיש מי שמקשיב ויש מי שמתכוון לכך באמת ושאפשר להשפיע על המורים. השתדלתי
מאוד להצליח בלימודים, רק כי לא רציתי לאכזב את המורה שלי. כאשר הייתי כועסת על
אותם מוריםשהרגשתי שמתנפלים עליי שלא לצורך ומחפשים דרך להכשיל אותי, היא הייתה
מתעקשת שגם אם אני צודקת, אני יכולה לשנות את המצב. הקול שלה, “תשבי, תתאמצי,
תלמדי ותשפיעי על התעודה שלך, אל תתעסקי בשאלה האם המורה מחפשת אותך, תעשי
את חלקך וכך את תקבעי את גורלך ולא המורה. אנחנו את שלנו נעשה”. דבריה חדרו לי
לראש ולנשמה והם ליוו אותי בכל פעם שלא הצלחתי במשהו. וככה התחלתי להתאמץ יותר.
רציתי להוכיח למורים שלא טורחים באמת בשבילך אבל בעיקר רציתי להראות לה שהיא לא
טעתה כשהאמינה בי שאתגבר על קשיים, כי אני יכולה ומסוגלת.