31 / 94
עט
השדה
31
בתיכון היינו רק ארבע בנות וכל השאר היו בנים. יום אחד החלטנו כל הבנות “להבריז”
מהשיעור האחרון. החברות שלי הספיקו לצאת, ואני נכנסתי להביא את התיק מהכיתה.
כשבאתי לצאת, המחנכת נכנסה. היא שאלה אותי: “לאן את הולכת?” אמרתי: “הביתה,
החברותשלי הלכו הביתה ואני לא נשארת לבד עם כיתה מלאה בנים, מה יש לי לחפש איתם”.
היא הסתכלה עליי והיה לי ברור שהיא לא תוותר לי, לפי המבט. היא אמרה לי: “איזה מין דבר
זה? יש לך שיעור”. אני התחלתי להגיד: “’לא רוצה, לא רוצה”, והיא צעקה: “את תמשיכי להגיד
לא רוצה, אבל לכיתה תיכנסי”. ואני עם האופי שלי פשוט פרצתי בבכי. אני פוחדת מצעקות.
היא התרככה והצטערה מאוד שצעקה עליי, אפילו שלא הכירה אותי.
בהתחלה חשבתי שהיא אחת מהמורות האלה שצועקות, אבל כשהיא הייתה מתרככת, היא
הייתה נהיית לבן אדם אחר לגמרי. במשך הזמן הגעתי למסקנה שגם כשהיא צועקת, היא
לא עושה את זה סתם אלא כיוון שהיא דואגת לי. אחר כך היא כבר לא צעקה עליי. היא
קלטה והבינה שאיתי צעקות לא יעזרו, שאני אעשה לה דווקא, כי צעקות פוגעות בי ומשתקות
אותי. היא הייתה אומרת: “את יודעת, את כמו הבת שלי”. וככה, בדיבור יפה, היינו פותרות את
הדברים. ככה היא גם עזרה לכל התלמידים בכיתה. לכולם היא דאגה, גם לתלמידים הכי
מופרעים. היא הייתה דואגת שלא יעיפו אותם מבית הספר ושהם בתמורה יתאמצו ויצליחו.
היא הייתה גורמת להם לחזור לשגרה. עם כל אחד הייתה לה דרך אחרת. עם כל תלמיד
ותלמיד, לא רק איתי. התלמיד הכי מופרע, היא הייתה מצליחה לגרום לו לעשות מה שהיא
רצתה, כי הסבירה לו שזה תמיד לטובתו, היא הייתה מדריכה אותו. היא הייתה נלחמת עם
כל המורים שייתנו לתלמידים הבעייתיים עוד ועוד הזדמנות ולא ימהרו לזרוק אותם מהכיתה.
גם אם תלמיד חצה קו אדום, היא לא חיפשה דרך להיפטר ממנו במהירות. אבל היא ידעה
להבהיר לכל אחד שכאן זה בית ספר ולא קייטנה, כאן יש מוסר וערכים ולא הפקר.
אני רוצה לדבר על המחנכת כי היא הייתה מעורבת בכול. אבל האמת שכל הצוות מאוד
התאמץ אצלנו היה מקובל שכל המורים יודעים מה עובר עליך, זאת לא רכילות. המורים
ישבו ביחד וחיפשו דרך לעזור לכל תלמיד. אז מהר התרגלנו וזה עשה לך משהו שמדברים
עליך, שמתעניינים בחיים של כל אחד. פשוט דאגו לנו ולכל הצרכים שלנו. אני נקשרתי מאוד
למחנכת שלי. היא היית המלאך השומר עליי.
העזרה הייתה נתונה כל הזמן, היא פשוט נתנה לך להרגיש שאם אתה צריך אותה – אל דאגה,
היא תהיה פה בשבילך, ולימדה אותך שגם אם משהו לא מסתדר – זה לא סוף הדרך ויש מה
לעשות. היא הראתה לנו שלכל קושי יש פתרון. בשבילי היא הייתה כמו אימא שנייה, לכל
מה שהיא אמרה היה ערך בשבילי, למשל, אם היא הייתה מונעת ממני לעשות משהו, הייתי
מקשיבה לה.
היו מצבים שהייתי ממש מדוכאת בגלל דברים שקרו לי כנערה מתבגרת קצת אבודה בעולם.
הרגשתי בודדה ולא אהובה. עשיתי המון שטויות אבל בזכותה התקופה הזו לא נהפכה לדרך
חיים. שיחה אחת אתה ולמחרת כאילו לא קרה כלום, הרגשתי חדשה לגמרי. פשוט מאוד,
היא הראתה לי את המציאות דרך המילים שלה, כמו מלאך קטן שמסדר הכול. ולמחרת
כבר באתי לבית ספר עם חיוך. היא ידעה להקשיב למה שעושה לי רע, ולכן יכלה לכוון אותי
ולהראות לי את הדרך. בהתחלה היו לי המון קשיים וזה לא כל כך עזר, אבל היא עקשנית, לא