Page 18 - חיים בחיפה

מה עושים הערב?מ
גיע הרגע שבו הילד שלכם מודיע לכם שלא
יבוא הערב לארוחה עם סבא וסבתא, כי קבע עם
החברים, הרגע שבו זוהרות עיני הילדה שלכם,
כשהיא שומעת את הרינגטון שציפתה לו, אותו רגע
המבשר את קץ הילדות. תכניות הילדים מתחלפות בס ־
דרות למתבגרים, המוזיקה משתנה, הבגדים. הילד כבר
לא חמוד, אלא מגניב, ועל הדלת הסגורה של החדר צריך
לנקוש ולבקש רשות להיכנס. ואז מגיע יום שישי ואיתו
העירייה בראשות יהב מממנת פסטיבלים של הנוער,
חד פעמיים בשיתוף עם מותגים מסחריים, ואז באמצ ־
עות מערכת יחסי הציבור המשומנת שלה היא מציבה
אותם בוויטרינה, כאילו היו מפעלי מופת.
שוחחתי עם רועי, צעיר חיפאי בוגר עירוני ה', המ ־
שרת כעת ביחידת כיפת ברזל. כתלמיד תיכון עבד רועי
במשרד פרסום תל אביבי השוכר כוחות צעירים ליצירת
פרסום ויראלי והובלת דעה עבור מותגים שונים. הוא
נחשף לעוצמה וליכולת של עולם הפרסום, הוזמן להש ־
קות של אירועים, והקבוצה שעמה עבד אף זכתה בפרס
הצטיינות על ניהול קמפיין שקידם חטיף ברשתות חב ־
רתיות. בעקבות כתבה שהתפרסמה בעיתונות המקומית
שבה סופר על חבורת נערים הנוהגים לקפוץ עירומים
העירומים. למזרקה בכיכר ספר הם קראו לעצמם
רועי וחבריו החיפאים למדו דבר או שניים על קי ־
דום והובלת תהליכים, והם החליטו ליישם זאת על נקודה
כואבת מאוד בחיפה: אפשרויות הבילוי של בני נוער וצ ־
עירים. כל אחד מהחברים היה מקושר כבר למאות ואלפי
צעירים אחרים, וערוץ הפרסום המתבקש היה הפייסבוק.
הם ארגנו ציוד הגברה, גייסו את רשת הקשרים שלהם
והחלו לפרסם אודות ההתארגנות.
ומפה לאוזן. המקום הראשון היה בסיס צבאי נטוש מעל
האצטדיון ההולך ונבנה. למסיבה הגיעו למעלה מ-007
צעירים ובני נוער, כולם מכל בתי הספר בחיפה: אליאנס
ריאלי וליאו בק, רעות-ויצ"ו, עירוני ה' חוגים ועוד.
הבינו שעלו על פוטנציאל וצורך עצום. הם העירומים
המשיכו בליין המסיבות במקומות אחרים כדי לא למשוך
תשומת לב.
"ומה אם כל מיני גורמים שליליים היו מגיעים ומ ־
"בכל המסיבות שעשינו תחילים להתפרע?" שאלתי.
אף אחד לא התפרע אף פעם, למרות המספר העצום
של האנשים. כולם חשו שייכות גדולה לאירוע. בכל
מקרה," אמר רועי, "אם היה קורה משהו, היינו מז ־
מינים משטרה, אבל הפעם היחידה שהגיעה משטרה
לא זה כדי לסגור לנו את המסיבה, ומאז אין מסיבות."
הוגשו נגדם תלונות, משום שבמסיבות לא היה אלכוהול;
רק מוסיקה וריקודים נטו. אבל הקבוצה הוזהרה באופן
חד משמעי לא להתאגד יותר למסיבות, ולעת עתה אין
פתרון אחר. אפילו מיערות הכרמל מסלקים אותם, כשהם
מתכנסים שם בקבוצות לא גדולות. אז גם בטבע הם לא
יכולים להתכנס.
גם קירחים
רועי מספר על ניסיונות מתמשכים למצוא פתרון ממוסד
למסיבות עוד בתקופה שהליין פעל. הם שלחו מכתבים
לפניות הציבור של עיריית חיפה, כדי לקבל אישורים
מהעירייה לערוך את המסיבות, ומעולם לא קיבלו תשו ־
בה. הם חיפשו מקום שאפשר לשכור לערב, ופעם אף
הגיעו לערב ג'אז על הגג של מכללת תלתן, כדי לבדוק
אפשרות לשכור את המקום. הם שקלו לשוחח עם יונה
יהב שבילה שם באותו ערב, אך לא עשו זאת בסופו של
דבר. הצעת המחיר שקיבלו מתלתן היתה בלתי אפשרית
עבורם וסותרת את כל עקרון הבילוי החינמי או הזול
שרצו להציע לצעירים הכמהים למקום שבו יוכלו פשוט
להיפגש, לרקוד ולהיות עם בני גילם.
רועי אומר שזה חורה מאוד לו ולכל הצעירים בני
גילו וגם הצעירים מהם, משום שיש להם תחושה קשה
שהעיר שלהם לא רואה את הצעירים שלה באמת ואינה
מספקת להם מרחב ואפשרויות לבלות בה בלי להתרושש.
רועי מציין שעיריית חיפה אמנם מקדמת אירועים מסח ־
ריים, אבל הצעירים המגיעים מהצבא לא זוכים ליהנות
מהם, משום שהם לא מספיקים להגיע אליהם או שאלה
השעות שבהן הם משלימים שעות שינה.
ההיצע הדל שיש בחיפה עולה כסף רב, ואין ביכו ־
לתם של רוב החיילים או בני הנוער לממן את הבילוי.
מלבד זאת, לא כל ההורים מוכנים ויכולים לשאת בעול
הכספי של הבילוי הכולל גם הוצאות נסיעה, שתייה
ואוכל. "הכיף האמיתי במסיבות שלנו הוא תחושת היצי ־
רה, הקהילה והביחד," אומר רועי. "אנשים נהנים מהפש ־
טות של המסיבות ומהעובדה שהן לא מועקה משום סוג.
כולם חברים של כולם, וגם אנחנו כמארגנים חברים של
האנשים ונהנים ביחד. זה נטו יוזמה של אנשים צעירים
שרק רוצים ליהנות ולשכוח בסופשבוע מכל מה שעבר
עלינו במהלכו. חבל שהעיר שלנו לא מבינה את זה ומכ ־
ריחה אותנו למצוא פתרונות אחרים."
"מה תעשו עכשיו?" שאלתי. "אין מה לעשות. סגרו
אותנו והותירו אותנו בחוסר ברירה. יש כל מיני מקומות
בילוי בעמק יזרעאל, מסיבות כפר, יש בנשר ובקריות כל
מיני מקומות, אבל איזו מין עיר זאת שדוחפת את הצעי ־
רים שלה לחפש בילוי שהם יכולים לממן בערי הפריפריה
השכנות? במקום שיבואו אלינו, לעיר הגדולה, אנחנו
נוסעים לשם. העירייה פשוט מסמנת לנו את הדרך לתל. אביב. עכשיו אנחנו גם עירומים וגם קירחים."
צעירים? לא בעירנו!
מה עושות עיריית חיפה והמשטרה, כשצעירים מגלים
יוזמה ומארגנים מסיבות שאין בהן טיפת אלכוהול?
אם לא הצלחתם לנחש, התשובה להלן
קהילת המדרגות של בית
רוטשילד, וודסטוק החיפאי
ר
וב הסיכויים שמי שהתבגר בחיפה של שנות ה-07
וה-08 מכיר את המושג קהילת בית רוטשילד, עוד
לפני שהפך לבית הכט. אז היה שם בית קפה עממי
וחסר יומרות, שהתמחה בחמין אשכנזי לשבת. הקפה לא
היה משהו, אבל הוא משך אליו אוסף ותיקים מהכרמל,
סופרים, שחקנים ועיתונאים חיפאים, וגם את אותם
צעירים, קהילת המדרגות, שרצו להתערבב עמם.
במקום פעל מרתף 01, וכל מיני גורואים מוסיקליים
ארוכי שיער או אנשים ממתיקי סוד שידעו מה הולך ומה
נכון הפריכו לחלל האוויר אמירות רבות משמעות או
סתם היו נורא יפים וגזעיים. רבים מהם הפכו למוסיקאים,
אנשי קולנוע, אמנים, אנשי תקשורת וכותבים, חלקם
הפכו לעורכי דין ואנשי עסקים, חלקם עזבו לחו"ל או
הלכו לעולמם או עזבו את העיר או חזרו בתשובה.
הסרטים בסינמטק היו משובחים, וצעירים מרחבי
העיר באו לצפות בהם ואז להתפלסף עליהם, כשהם
זורקים בנון-שלאנטיות ידענית שמות כמו ניטשה, הרמן
הסה ומורים רוחניים של פילוסופיות חיים עכשוויות.
הבנות הדיפו ריח פאצ'ולי, וברקע השמיעו פולק
אמריקאי, סיימון וגרפונקל וליאונרד כהן.
היה קידום מסיבות להנאת העירומים הרעיון של
הכלל בעלות מינימלית שלא תעיק על המבלים. רועי, כמו
כל הצעירים האחרים, נתקל שוב ושוב בבעיה של מחסור
במקומות בילוי במחיר סביר או מחסור במרחבים שבהם
צעירים יכולים להתאסף בחינם ולבלות ביחד ערב נטול
מתחים ופחד מאלימות ומבריונים. מצב זה מאפיין את
הנוער והצעירים בחיפה שהחליטו שתנועת נוער היא לא
בשבילם, והם עדיין נטולי רישיון נהיגה וממון כדי להת ־
נייד למקומות אחרים בעמקים או במישור החוף, שבהם
יש אופציות זולות וטובות. הוחלט שבנות ייכנסו בחינם,
ומחיר הכניסה ינוע בין חינם לעשרה שקלים לכיסוי מע ־
רכת ההגברה. הוטל איסור מוחלט על אלכוהול, ולמעשה
הוא מסיבה נטו במקום מרוחק מבתי העירומיםמה שהציעו
מגורים, כדי לא להפריע לסביבה.
רוצים לבלות? תשלמו, והרבה
ביצירתיות רבה הם איתרו מקומות נטושים שיכולים לה ־
כיל הרבה אנשים והעבירו את המסר ברשתות החברתיות
הרעיון של העירומים
היה קידום מסיבות
להנאת הכלל בעלות
מינימלית שלא תעיק על
המבלים
העירייה “
פשוט מסמנת
לנו את הדרך
” לתל אביב
גילה זמיר
השאלה הקבועה של כל בני הנוער – תלמידי תיכון
וחיילים – מה עושים הערב? לאן הולכים?
בסופו של דבר תמיד אפשר לראות אותם במרכז
הכרמל, גדודי בנים ובנות צעירות מתהלכים הלוך וחזור
לאורך הרחוב, גודשים את בתי האוכל והגלידריות ורו ־
בצים בכל מקום ללא תוחלת. תלמידי התיכון מתאווים
להיות כמו גדולים ומחפשים מישהו שיקנה להם סיגריות
ואלכוהול. את שללם הם לוקחים עמם לגנים ציבוריים
או למגרשים נטושים, ומגורשים משם בידי המשטרה
שהוזעקה על ידי דיירי בניינים סמוכים או בידי חבורות
חזקות מהם ששומרות על הטריטוריה.
הנוער והצעירים תועים ותוהים, מתקשים להתמודד
עם שלל הפיתויים, עם מגבלת הכסף (רובם לא יכולים
להרשות לעצמם להוציא סכומים גבוהים) ובעיקר עם
העובדה שאין להם כל מרחב שהוא שיתאים לווייב שלהם
ושיחושו בו בטוחים. לפעמים הבילוי שלהם מסתיים בפי ־
נוי לחדר מיון, לשם הם מובאים שיכורים כלוט או פצועים
לאחר תגרות רחוב. זהו חיזיון
שחוזר על עצמו כבר שנים.
כאם תמיד דאגתי כשילדי
יצאו מהבית, כי ידעתי שאין
להם לאן, אבל כל מה שנותר
לי לעשות זה להיות קשובה
ועם אצבע על הדופק, כי
מותר להם להתבגר כמו
שאנחנו התבגרנו. אבל עם
יד על הלב, בשנות ה-07 היו
לנוער יותר אפשרויות בילוי
(תנועות הנוער עדיין משלו
אז בכיפה) וגם היתה הרבה פחות אלימות.
העירומים
מה בסך הכול רוצים בני נוער וצעירים? הם רוצים
להיפגש, להכיר אחרים, לחוש שהם גדלים וחולקים
חוויות משותפות, לאמץ לעצמם את המודל שמציגים
לפניהם הבוגרים ולפרוק מטענים של מתחים, בלבול,
הורמונים ושאלות.
בכתבה אודות פסטיבל גולדסטאר והמסר שלו לבני
הנוער שאלתי אם בילוי המבוסס על אלכוהול הוא זה
אשר צריך לסמל את חגיגות סוף הקיץ והחופש הגדול
ולהתנהל בעיר שזכתה בשיא המפוקפק של מקום ראשון
בשכרות בני נוער. על כך הגיבה אחת הקוראות: "הנוער
לא אשם. צריך כאן מבוגר אחראי." צודקת. אנחנו המבו ־
גרים התבלבלנו, והחלטנו שכל מה שהנוער צריך הוא
צרכנות. במקום להקצות תקציבים לחינוך, לתרבות ול ־
פנאי שייתנו מענה אמיתי ושיטתי לצרכיו האותנטיים
מספר אמית דניאל מוותיקי המקום: "העניין היה
להתערבב ולהתעדכן. המרחב שסביב בית רוטשילד היה
של הצעירים ובני הנוער. היה כיף ומרגש פשוט להיות שם.
הרגשנו שהמקום היה שלנו. מאז שהמקום השתנה, שום מקום
בחיפה לא היה מרגש וממגנט כמו מה שהיה שם."
מרכז הכרמל כולו היה מקום מהפנט ומושך. א"ב
ותיאר בפרוטרוט את המאהב יהושע כתב עליו בספרו
החנויות המיושנות ששכנו בו ואינן עוד. ארי פולמן
מתאר את האווירה הדקדנטית ואלס עם באשיר בסרטו
של המקום בסצינת הבילוי של שנות ה-08 המשולבת
במלחמת לבנון. מדרגות בית רוטשילד וגם הגינה
האחורית, שהיום היא סגורה ועל חלקה ניצב אולם
רפופורט, היו וודסטוק החיפאי.
כיום בית הקפה הוא סניף מדוגם של רשת ממותגת.
החלל המרכזי הוא ליבת הממסד השבע והעירוני. מרתף
01 עבר להדר ונסגר בגלל אי תקצוב של העירייה.
לצעירים לא נותר מקום להיות בו, והם נעים ונדים על
פני העיר כולה, תרים אחר מקום שיוכלו להיפגש בו בלי
שיואשמו בהפרת הסדר הציבורי.
מדרגות בית רוטשילד היו מוסד חיפאי ששמעו
יצא למרחוק. חיפאים רבים, בעבר ובהווה שפעם היו
נערים והיום שיערם האפיר, זוכרים אותו בחום. מה יזכרו
הצעירים שגדלים בחיפה כיום? 18