פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך - page 24

הכלב... ואת הנערה המשרתת
ואת הילדים... והחך כבר
מיטמטם לאיטו למראה אותו
תפריט נצחי במסעדה. כל שם,
כל שלט אתה מכיר בעל פה, כל
כרזה... וכל חנות וכל חלון
ראווה... אתה כבר יודע באיזו
שעה יופיע האדון השופט
המחוזי בבית הקפה ואיזה חלון
יתפוס... ואיך בדיוק בשעה
ארבע ושלושים יזמין קפה
הפוך" )סטפן צוויג, קוצר רוחו של הלב, 7002,
זמורה ביתן, עמוד 91(.
העיר היא בעצם מקום צפוי, כמעט כמו כפר,
אך בניגוד למיתוס, אין הניכור נוכח בה יותר.
בעיר הגדולה יימצא תמיד בעל ברית, שותף
לצרה, אף אם לא לאותה צרה עצמה. לא זו בלבד
שהשרוי במצוקה אינו סובל אפוא מניכור, אלא
ההפך הגמור הוא הנכון. ג'ורג' אורוול כתב )או –
דות הנוודים העירוניים( והדברים יפים לאלה
המצויים בשולי הערים, גם אם הם חיים במרכזן:
"...אבל מדוע כה קל להיות ביחסי שוויון עם
אנשים בשולי החברה?... מנקודת מבטם, כל מה
שמשנה זה שאתה כמותם, 'זרוק'. באותו עולם לא
נהוג לשאול יותר מדי שאלות. ... כל סיפור
שתספר יתקבל ללא שאלות.... אפילו בישוף יוכל
לחוש בבית בקרב נוודים אם ילבש את הבגדים
המתאימים... זהו מעין עולם בתוך עולם שבו
כולם שווים, דמוקרטיה קטנה ומזוהמת" )ג'ורג'
אורוול, מתחת לאף שלך, הדרך לרציף ויגן, עמ'
.(162-163
המהלך בכרך גדול בימינו, תל אביב, ברלין,
ניו-יורק או לונדון, יתרשם מהלגיטימיות של
הזכות לאחרות ובעיקר מהאופן שבו מהגרים
חדשים לעיר מתיידדים עם עמיתיהם הוותיקים,
שרק תמול שלשום היו אף הם מהגרים חדשים.
חיבור זה אינו מתיימר לטעון שבעיית הניכור
פסה מן העולם וחלפה לבלי שוב, אולם הוא
מתיימר להדגים שייחוס הניכור לאופן שבו מאו –
רגנים החיים בעיר משולל כל יסוד.
בעוד שהכפר הוא מקום השייך בעיקר ליושביו,
בעיקר הכפר החקלאי הקלאסי, שמאורגן באופן
פונקציונלי, העיר שייכת לאלה שנמצאים בה. כל
עוד מתקיים בה מגוון אנושי הכולל ילידים, מקו –
מיים ותיקים, מתאזרחים חדשים, מטיילים, שכירי
יום, בליינים, תיירים, תמהונים, מהגרי עבודה,
נמלטים מאחרים ומעצמם, חסרי בית, עבריינים,
בעלי עסקים, שוטרים ופקידי ממשל - יכול אדם
לחוש עצמו בודד ולסבול מן הבדידות, אך
תחושת הזרות שלו תהא ודאי שונה באופייה
ובעוצמתה מתחושת הזרות של מי שנמצא במקום
שבו המגוון האנושי הזה אינו ניכר.
הלגיטימיות של השוטטות, של בן המקום
היוצא לשוח בסביבתו, שונה בעיר מאשר בכפר.
כאמור, איננו מדברים על תיירים אלא על בני
המקום. כך כותבת אורנה קזין: "המפגש החברתי
22
ÂÚÈÈÒ ‡˜Â„ ¯ÈÚ· ÌÈÁ‰
¨˙Âȯ„ÈÏÂÒ ˙ÈÈ·Ï
¨˙Â˙ÂÓÚ ¨˙‚ÏÙÓ
˙„‚‡ ¨‰ÎÈÓ˙ ˙ˆ·˜
Ìȯ„ÒÓ ¨ÌÈ·„˙Ó
¨‰‡ÁÓ ˙ÂÚÂ˙ ÌÈÈ˙„
¨˙ÂÚ¯ ÈÒÁÈ Â¯¯˘ ÔÈ·˘
‰ÎÈÓ˙ ÌÂÁ
ÌÈ·‡ ‰· ÌȘ¯ÂÊ˘ ¯ÈÚ ∫˜ˆÂ˜Ó È·¯‰