בחברת עצמם ולא קל להם להתמודד עם שקט
אמיתי. רק מעטים יוכלו לשאת את ההתמודדות
עם השקט הנוקב והמאמץ של "היות עם עצמך"
שנתבע ממנו.
נמצאנו למדים שהמיתוס שהעיר רועשת מן
הכפר ראוי לו להיסדק אף הוא.
¯ÎÂÓ ÌÂ˜Ó ‡È‰ ¯ÈÚ‰ ∫È˘ÈÏ˘ ÒÂ˙ÈÓ
¯ÙΉ ÔÓ ¯˙ÂÈ
כיצד ניתן לומר שלפנינו מיתוס? ניכורה של
העיר נראה כאמת כה מוצקה, עד שקעקועו נדמה
כמהתלה. העיר, בעיקר אחרי המהפכה התעשיי
–
תית, מסמלת את הניכור עצמו. שוו בנפשכם את
קלסתר פניה של העיר הדיקנסית, עטוית העשן
והפיח, את זו של ג'ורג' אורוול הדפוק והזרוק, את
זו של קרל מרקס שבה בתי החרושת האיומים,
הילדים המנוצלים, שכירי היום
משוללי הזכויות. אותה עיר
שבה כל אדם לנפשו באשר היא
מייצגת את אותו שוק אינסופי
של אנשים וסחורות. אנוכיות,
חמדנות וניכור.
בעיר שוררים גם, לכאורה,
פשע ואלימות, ניצול וזנות,
חסרי בית ובתים חסרי אדם.
הניכור, כלומר זרות, לא היתה
ולא יכולה היתה להיות מאפיין
של חברה משפחתית וקהיל
–
תית. אולם היא המאפיין המובהק ביותר של
חברה צרכנית, חברת שוק, שבה המנגנון המנוכר
וחסר הפנים ששמו כסף מחליף את האינטראקצי
–
ות הקודמות, המבוססות על קשרי דם וחברות.
בספרו הנפלא, קיצור תולדות האנושות, כתב
יובל נח הררי: "במרבית חלקי העולם, בשנת
0571, אדם שנפלט החוצה מהמשפחה והקהילה
שלו היה משול למת. לא היה לו היכן לעבוד, איש
לא חינך אותו, איש לא דאג לו... איש לא הלווה
לו כסף, איש לא הגן עליו... כדי לשרוד היה על
אדם כזה למצוא לעצמו כמה שיותר מהר משפחה
חלופית או קהילה חלופית" )יובל נח הררי, קיצור
תולדות האנושות, עמ' 953(.
אך מסתבר שכבר אז, היתה קביעתו של הררי
מעט מיתולוגית, מוגזמת, ובכרכים הגדולים אף
היתה שגויה ממש. בשנת 1471 הגיע ז'אן ז'אק
רוסו לפאריס. וכך הוא כתב על חייו בעיר הגדו
–
לה: "...הביטחון, החמדה והאמון שבהם התמכר
–
תי לחיי העצלות והבדידות האלה, שלא היה לי
במה להוסיף ולקיימם אפילו שלושה חודשים...
דווקא ההיזקקות העצומה שלי לסיועם של אחרים
היא שנטלה ממני את האומץ להראות עצמי בצי
–
בור... למדתי בעל פה קטעי שירה של משוררים
)כדי להתפרנס י.ש(... מקור מחיה מובטח לא
פחות היה משחק השחמט, שהקדשתי לו בקביעות
את כל שעות אחר הצהריים בקפה מוז'יס" )ז'אן
ז'אק רוסו, הווידויים, עמוד 662(.
בעיר התעשייתית של המאה התשע עשרה
שררו תנאי ניצול ודיכוי מחפירים, אולם הללו היו
תולדת השוק והקפיטליזם בראשית דרכו, לא
תולדת העיר: ראיה לכך מצויה במניפסט הקומו
–
ניסטי עצמו, שבו מקובצים יחדיו גורלם של
עובדי התעשייה, העובדים החקלאיים, עובדי
המכרות והמובטלים. לא העיר חוללה את הניכור
ולא היא שהעצימה אותם. אדרבה: כפי שאראה
להלן, החים בעיר דווקא סייעו לבניית סולידרי
–
ות, מפלגות, עמותות, קבוצות תמיכה, אגודות
מתנדבים, מסדרים דתיים ותנועות מחאה, שבינן
שררו יחסי רעות, חום ותמיכה שלא היו אפשרי
–
ים כלל במסגרת השמרנית המשפחתית הנוקשה
של הכפר בעת ההיא.
כאשר כתב אורוול על גורלו באותו ניסוי שערך
עם עצמו, עת התנסה בחיי עוני בפאריס ובלונדון,
מתוארת לצד הקנאה וצרות העין גם החיבה והת
–
מיכה ההדדית ובעיקר, התחושה שאין אדם מצוי
20
‡È‰˘ ¨¯ÙΉ ˙ÏÂÓ‰
‡˜Â„ ¨˙ÂÁÙ ˙ÈÂËÂÂÓ
˙ÂÁÙ ˙¯˘Ù‡Ó
Ì‚‰ ¨ÍÎÈÙÏ Æ˙ÂÏ‚¯˙‰
˙ÈËÂÏÂÒ·‡‰ ‰˙ÓˆÂÚ˘
¨¯˙ÂÈ ‰ÎÂÓ ˙ÂÈ‰Ï ‰È¢Ú
ÔÎÏ ‰ÈÂÙˆ ˙ÂÁÙ ‡È‰
¯˙ÂÈ „È¯Ë‰Ï ‰ÏÂÏÚ
