2. העיר היא אפוא מקום שבו מצוי "המון עם
רב ששוב אינו נמצא בעיר לצורך הכרחי..."
)אפלטון, פוליטיאה, כרך ב', עמ' 222. תרגמתי
פה פוליס כעיר אף שהמתרגם לעברית, י.ג.ליבס,
תרגם ל"מדינה"(.
סיפור חסידי מדגים זאת יפה: הרבי מקוצק נדד
ברחבי פולין לחפש מקום לשבת בו. כשהגיע
לעיירה קוצק יצאו מולו המתנגדים לחסידות
והשליכו עליו אבנים. הרבי החליט לשבת בעיירה
זו ואמר: "אנשי העיר מוצאים חן בעיני, הם
מגלים מסירות נפש למען דבר הנראה בעיניהם
אמת. עיר שזורקים בה אבנים - עיר היא. כאן
נשב!" )יעקב לוינגר, "אמרות אותנטיות של הרבי
מקוצק", עמ' 611(.
באופן טבעי, היינו מצפים שבאותו מקום בו
מצויים אנשים רבים, בעיקר אם נדמיין שהמקום
הזה מוקף חומה, תיווצר תחושה
של חוסר מקום מספיק, שתיוו
–
צר תחרות על השטח, שתיווצר
אטמוספירה של אי-נחת באשר
לכמות השטח הזמין לכל אחד
מבני אותו "המון עם רב"
המאכלס את העיר. אכן, מתמ
–
טיקה פשוטה מאששת את
הטענה שכמות נתונה של שטח
הנחלקת למספר גדול יותר של
צרכני שטח נותנת מנה קטנה
יותר מאשר אותו גודל הנחלק
למספר קטן יותר של צרכני
שטח. דהיינו, המתמטיקה מאששת את הטענה
שהעיר צפופה מן הכפר.
גם בלי התחבולה של בנייה לגובה, וגם בהתע
–
לם מן העובדה שכמעט כל עיר גדולה הלכה
והתרחבה כלפי מעלה וכך נוצרו, כמעט יש מאין,
יחידות שטח רבות חדשות, אני רוצה לטעון
שצפיפות, כמו בדידות, היא מושג פנומנולוגי,
דהיינו, תודעתי בעיקרו ובלתי נתן לגזירה מנתו
–
ני מציאות אמפיריים. חוויית הצפיפות ולא
הצפיפות עצמה, היא שיוצרת את הקושי הנפשי
שאנו מכנים צפיפות ואת השאיפה להימלט מן
הגבולות הצרים, או לחלופין, היא שמכוננת את
השאיפה הלוחמנית להרחיב את הגבולות, ליצור
מרחב מחיה גדול יותר.
בווריאציה על מיתוס, שמיוחס לבעל שם טוב
)מרטין בובר, בפרדס החסידות, עמ' 302(, מסופר
על בעל עגלה שבא להיוועץ ברבי ופניו קודרות.
הצלחתי לרכוש עגלה קטנה מחסכונותיי הדלים,
סיפר האיש, וכל בוקר עלי להסיע את בנותיי אל
העיר למוסדות לימוד התורה שלהן, את חתני אל
עבודתו בעיר, את אבי הזקן אל המרפאה, את בני
אל האוניברסיטה... והנה בא שכני שגמל עמי
טובות הרבה ומבקש שאסיע את שני בניו אל
העיר, ואינני יודע את מי עלי להוציא מן העגלה
כדי לפנות להם מקום. הביט בו הרבי בתמיהה
וענה: השתדלו לאהוב זה את זה קצת יותר ויהיה
מקום לכולכם.
הסיפור החסידי הזה ממחיש עד כמה שאלת
המקום, תחושת הרווחה ותחושת הצפיפות היא
שאלה תוך תודעתית. זוג מאוהב חווה ריחוק אם
המרחק בין בני הזוג עולה על סנטימטרים אחדים,
ואילו מרחק שיחה בין שני חברים בצפון אירופה
יכול להיות מטר וחצי ואף יותר, ומרחק זה הוא
תנאי לתחושת אוטונומיה אישית בלתי מופרעת.
ניקולו מקיאוולי ממחיש את חשיבות הזיקה
לאדמה ואת חוסר היכולת של בני אדם להתפשר
על אדמתם באומרו "בני אדם יהיו מוכנים לסלוח
לך אם רצחת את אביהם, אך לעולם לא יסלחו לך
אם נטלת את אדמתם" )ניקולו מקיאוולי, הנסיך,
פרק 81(. ואכן, מי שבוחן סכסוכי קרקעות במוש
–
בים, ביישובים ערביים וביישובים כפריים בכלל
אינו יכול שלא להתרשם מחרדת הקודש שבה בני
אדם מתייחסים לאדמה "ששייכת להם" לדעתם,
ועד כמה אין הם נכונים להתמסר לתחושת הרוו
–
חה שבהסתפקות במה שיש להם.
האם סכסוכי שכנים במושבים, או אף מריבות
נוקבות על אדמה אשר מפלגות משפחות
חריפים יותר ביישובים כפריים מאשר ביישובים
עירוניים? לא אכריע בשאלה זו, אך עצם העלא
–
תה כשאלה פתוחה מדגים את העובדה שהתשובה
אינה מובנת מאליה. תודעת הבעלות על קרקע
היא שמעצימה מאוד את תחושת הצפיפות והרצון
להתרחב, בעוד שהיעדר תודעה כזאת ממרכזים
עירוניים צפופים )חשבו על מנהטן או מרכז רומא
למשל(, הופכת את שאלת המקום-המספיק למש
–
נית בתודעת החיים שם.
דרך מרתקת להתבונן בתחושת הצפיפות
ההפוכה לאינטואיציה היא בסדרות הטלוויזיה
והקולנוע. הסדרה סיינפלד, שמשקפת אולי את
התודעה העירונית בשיאה, מציגה דינמיקה שבה
¨„ÏÙÈÈÒ ‰¯„Ò‰
˙‡ Èχ ˙Ù˜˘Ó˘
˙ȯÈÚ‰ ‰Ú„Â˙‰
‰‚ÈˆÓ ¨‰‡È˘·
ÌÈ˘‡ ‰·˘ ‰˜ÈÓÈ„
‰Ê ÌÈÒÎ ÌȯÈÚˆ
‡Ï· ¨‰Ê Ï˘ ·Á¯ÓÏ
˙¯ÈÈËˆÓ ˙‡ÊÎ ‰ÒÈ΢
˙È·ÈËӯ È˙Ï·Î
16
