לג'ייקובס יש ביקורת רבה על מי שמתכננים
עיר ובונים בה, העושים זאת מתוך גישה אינסט
–
רומנטלית. כלומר, מתכננים ובונים מתחמים
למגורים, למסחר, לתעסוקה, על פי הנחות מקצו
–
עיות שגורות. כמזור אפשרי לגישה זו קוראת
ג'ייקובס לאמץ, לשכלל ולפתח תהליכי התבונ
–
נות על העיר. לפיכך, כאשר עוסקים ב"דיור", אין
מדובר באוסף של בניינים הנבנים על-פי שרטוטי
אדריכלים, אלא גם בתהליכים חברתיים שונים,
כמו האוכלוסייה שתגור בבניין הנבנה, תעסוקתם,
שעות הפנאי. בכך נסללה הדרך לגישות חברתי
–
ות בתכנון, שיתוף מובנה של יועצים מתחומי
חיים שונים )כלכלנים, גיאוגרפים, סוציולוגים,
אנשי חינוך, כדוגמה ראשונית לשיתופים אפש
–
ריים(. אימוץ הרגל של תהליך התבוננות בחשי
–
בה על ערים, נובע גם מהשתנותן המואצת של
ערים, בשנים האחרונות.
הקריאה לחשיבה אינדוקטיבית,
גם היא מהווה קריאת תיגר אל
מול המתכננים דאז. כאן מפנה
ג'ייקובס אצבע מאשימה וטוענת
כי ההכללות באשר הן מובילות
למסקנות שגויות, כאשר באים
לטפל ב"יצור" שנקרא עיר. כך "זוכה" שכונה
שמתקיימים בה תהליכי התחדשות, להיות מסוו
–
גת כשכונת מצוקה או סלאמס, רק בשל נתונים
מצרפיים שלא מאפשרים לחשוב עליה אחרת.
המאפיין האחרון של הרגלי החשיבה שאותם
ג'ייקובס מבקשת להנחיל, הוא החיפוש אחר
רמזים לשינויים בעיר מתוך נתונים שאינם
"ממוצעים". כלומר, בניגוד לתכנון מתחמים
עירוניים המתבסס על נתונים ממוצעים, כמו
למשל מספר ילדים במשפחה ממוצעת, גובה
הכנסה, מספר כלי רכב שבבעלות אותה משפחה
ועוד. חישובים אלו המתבססים על ממוצעים,
משמשים כדי לחשב את גודל הדירה, השטחים
הציבוריים, מספר החניות ורוחב דרכי הגישה
בשכונה. אולם הנתונים הללו ממסכים את השו
–
נות והרב-גוניות הקיימות. לכן מציעה המחברת
לחפש את הסטיות מהממוצע, להבין מה משמעו
–
תן ומה הן מרמזות.
לטענתה, סקרים סטטיסטיים יקרים ומורכבים
אינם יכולים להיות שווים לאיתור רמזים הזמינים
למתכננים, אילו רק חידדו את חושיהם. כך לדוג
–
מה, מודעת פרסומת של חנויות ברשת ספרים על
שעות פתיחה קצרות משאר חנויות הרשת מצבי
–
עה על דלילות המסחר במיקום מסוים. לעובדה זו
ייתכן שקיימות השלכות משמעותיות לפרנסי
העיר ולמתכנניה. לרוב, עובדה זו אינה ניתנת
לאיתור, אלא באמצעות שיטוט ואיתור רמזים
"לא ממוצעים".
שני הרגלי החשיבה האחרונים, אשר יכולים
להוות גם צורות חשיבה או נקודות התייחסות
חדשות למושג עיר ועירוניות, מספקים אפשרות
לידע ולכוח בידי התושבים, אשר נגישים ורגי
–
שים יותר לסימנים אינדוקטיביים שאינם ממוצ
–
עים. הריבון והמתכנן יכולים להסתייע בידע זה
כדי להפוך את הערים לטובות יותר ומתאימות
יותר לתושביהן. הכרה זו הביאה בעשורים
האחרונים לעלייה בחשיבות של תהליכים
המשתפים ציבור ואף לפיתוחם ולשכלולם.
אולם, על אף שעברה כחצי מאה מאז, לא הרבה
השתנה. נדמה כי לפחות בעניין זה, הריבון
והמתכננים טרם השכילו לתת בעבודתם ביטוי
הולם לנקודות המבט ולזוויות ההתבוננות של
עושיה האמיתיים של העיר - התושבים עצמם,
אלה שמשתמשים בה מדי יום ויודעים דבר אחד
או שניים אודותיה ואודות השינויים המינוריים
שחלים בה )אהרונוביץ, 3102(.
חמישים שנה מאוחר יותר טוען אדוארד גלייזר,
כי העיר וסגנון החיים העירוני ניצחו. ספרו הוא
שיר הלל לעיר, שבעיניו נראית )כמעט( ללא רבב.
ולא רק זאת, העיר לדבריו היא אף הפתרון היעיל
ביותר לקיום האנושי. לא פחות. ההגדרה שהוא
מציע לערים מעניינת: "ערים הן היעדר מרחב פיזי
בין בני אדם וחברות" )גלייזר, 2102, עמ' 71(.. את
מרבית טיעוניו בדבר ניצחונה של העיר גלייזר
מבסס בעיקר על נתונים סטטיסטיים, הקושרים
בין משתנים מסוימים הנתפסים בעיניו כמאפיינים
של איכות חיים ובין ההבדלים הקיימים במאפיי
–
נים אלו בין ערים שונות בעולם ובין ערים אלו
למרחבים כפריים. לדוגמה הוא מביא את הנתון
הבא "במדינות שונות יש מתאם כמעט מושלם בין
אורבניזציה לשגשוג. ככל שהאוכלוסייה העירו
–
נית במדינה עולה ב-01 אחוזים, התוצר לנפש
עולה ב-03 אחוזים" )עמ' 91(. בכך חוטא גלייזר
באחד משלושת הרגלי החשיבה על העיר, שעלי
–
הם הצביעה ג'ייקובס: התבססותם של מתכנני
העיר ומפרשיה על נתונים ממוצעים של משתנים
שונים בחיים העירוניים.
˙·˘Á χ¯˘È ˙È„Ó
¯ÂÚÈ˘ ‰·˘ ˙ÂÈ„Ó‰ ˙Á‡Ï
Ìȉ·‚‰Ó ‡Â‰ ¯ÂÈÚ‰
𱕠ÏÚ „ÓÂÚ ¨ÌÏÂÚ·
7
