פנים | כתב עת לתרבות, חברה וחינוך - page 13

ותפיסות פנימיים, הקשורים
באוכלוסייתן ובאורח חייהן
כמו גם באירועים חיצוניים,
הקשורים ביחס של הריבון
לאוכלוסייה הערבית ולתכ –
נון העירוני והיישובי של
אוכלוסייה זו. בניסיון לאפי –
ין את העיר הערבית בישראל
באמצעות מדדי עיור מקובלים, מקבל ח'מאיסי
אישוש לכך שהערים הערביות בישראל הינן
"ערי ביניים", כלומר, אינן גדולות עדיין )ואולי
לא יצליחו להיות כאלו במרחב הישראלי(, אך
כבר בהחלט אינן כפרים וגם לא כפרים גדולים.
ערים אלו לא תמיד מתאימות למודלים האוניב –
רסליים של ערים בעולם, אולם אף על פי כן
מוסיפות למגוון צורות הישוב העירוני בארץ.
אל מול הערים שהיו קיימות בארץ בראשית
ימיה נוספו ערים חדשות, שתוכננו על-ידי אגף
התכנון של מדינת ישראל. שני בר-און מספרת
את סיפורה של אופקים ובאמצעותו תורמת
לחשיבה על תנאים לעיור האם הכורח לפזר את
האוכלוסייה לא חתר תחת תהליך העיור הטבעי
שאותו מגדיר גלייזר כציפוף. את מחיר המסר
הכפול והסותר של מוסדות המדינה נאלצות
לשלם הערים החדשות, שנקרעות בין המציאות
הקפיטליסטית לבין תוצאות הצורך לפזר את
האוכלוסייה. בר-און קובעת כי ערים אלו, דוגמת
אופקים, דורשות השקעה לאומית קבועה על מנת
לשמרן במרחב.
נדמה כי יש קו משותף בין שני המקרים, הערים
הערביות והערים החדשות. מדובר בשני טיפוסי
ערים שהתפתחותן או אי-התפתחותן הייתה
תלויה בגורם חיצוני לאומי. בשני המקרים הוביל
תהליך עיור שאינו עצמוני לסוג של חיים עירוני –
ים, שהתושבים אינם רואים את עצמם כעירוניים,
אלא כתושבי כפר גדול או משפחה רחבה. זוהי
הזדמנות לתת פרשנות אחרת לעירוניות הדוגמ –
טית, שנתפסת כבעלת צבע אחיד. ניתן ואפשר
לקיים חיים עירוניים שיוגדרו ככאלו בערים
קטנות. תהיה זו עירוניות קהילתית ייחודית, אך
תהיה זו עירוניות.
שלושה מאמרים נוספים מספקים זווית הצצה
על העיר כחוויה רגשית, סמלית ולימודית למש –
תמשים בה. האפשרות להתבונן בעיר כמרחב
למידה, השימוש בסמלים ובמרכיבים תרבותיים
וייצוגים שונים, מאפשרים לעיר להיות מושא
תודעה של תושביה, לעצב ולמתג אותה, במקביל
לגיבוש זהות של התושבים.
העיר משמשת כבית גידול לבני אדם בכל הגי –
לים. עובדה זו נעלמת לעיתים מעיניהם של
המתכננים. ההזדמנות לחשוב על העיר כהזדמנות
למידה למשתמשים כבר מגיל צעיר מחדדת את
סוגיית מיקומם של מבני הציבור השונים, ובמיו –
חד של בתי הספר, כמקומות המהווים מקום
מפגש עיקרי של מרבית מתושבי העיר הצעירים.
גלית בינט מדגימה כיצד ניתן להשתמש במרחב
העירוני כמרחב למידה דרך הצגתם של מספר
מקרי מבחן, המשלבים בין הוראה בית ספרית
מקובלת ובין המרחב העירוני. בינט ממחישה
כיצד גם הדרך לבית הספר וממנו יכולה, אם רק
נשכיל לחשוב באופן מכליל, להיות חלק מתהליך
הלימוד של התלמיד ואולי אף לאחד החלקים
המסקרנים והמעניינים במהלך יום למידה.
בהמשך להשראה שניתן למצוא ברחובות, העיר
יכולה להיות גם מקור השראה לתושביה באמצ –
עות בניית מונומנטים, אשר מחזקים את רוח
המקום. נוגה ראב"ד קושרת בין זהות, תרבות
ועיר וטוענת כי גם בעידן של גלובליזציה וטש –
טוש ייחודיות ניתן לעשות שימוש בתרבות
11
Ïω ¯È˘ ‡Â‰ ¯ÊÈÈÏ‚ Ï˘ ¯ÙÒ
®ËÚÓΩ ˙ȇ¯ ÂÈÈÚ·˘ ¨¯ÈÚÏ
¯ÈÚ‰ ¨˙‡Ê ˜¯ ‡Ï Ʒ·¯ ‡ÏÏ
ÏÈÚȉ Ô¯˙Ù‰ Û‡ ‡È‰ Âȯ·„Ï
È˘Â‡‰ ÌÂÈ˜Ï ¯˙ÂÈ·